המשיב הורשע לאחר שמיעת ראיות, בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ח' אפרתי) בת"פ 2208/04, במספר עבירות, חלקן עבירות על פקודת המכס, חלקן עבירות על פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 וחלקן עבירות על חוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952, וחוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975.
מדובר בפרשיית יבוא של 7 מכולות, אשר לגביהם הוצהר בכזב כי הן מכילות מזרנים. בפועל, הוסוו בתוכם 5,438 קרטונים של סיגריות
מזוייפות מסוג מרלבורו אדום ומרלבורו לבן, שהכילו סך הכל 270,960 חפיסות סיגריות.
יחד עם המשיב הואשמו בפרשיה זו גם אנשים נוספים. בדיעבד, מתמקדות טענותיו של הסניגור בפנינו בענישה או חוסר הענישה שהוטלה על המעורבים האחרים בפרשיה זו, ועל כך בהמשך.
מעובדות כתב האישום, כמו גם מהראיות שנשמעו בבית משפט קמא, עולה, כי מדובר בהברחה מתוחכמת מסין. כדי לבצע את ההברחה, היה צורך לאתר ספק בסין, לרכוש דרכו סיגריות מזוייפות, להכין "מסמכי כיסוי" שבהם ירשם ככזב כי מדובר במשלוח של מזרנים להסוות את הסיגריות בתוך קרטונים בגודל מיוחד, שניתן יהיה לארזם ולהסוותם בתוך מסגרות עץ שצופו מעל כמזרנים, כך שכלפי חוץ, הרושם היה כי מדובר במזרנים לכל דבר וענין. בפועל, במקום הקפיצים במזרנים - היו בהם, כאמור, קרטונים של סיגריות.
בסופו של אותו תהליך ארוך ומורכב, הגיעו הסיגריות ארצה ואוחסנו בארץ על מנת להפיצם.
השותפים קבעו, למעשה, מראש את התמורה שאמור כל אחד מהם לקבל, על פי האמור בכתב האישום, המשיב אמור היה לקבל מהספק עמלה של 5 דולר עבור כל קרטון סיגריות.
ההברחה בדרך זו השתרעה על פני השנים 2001 - 2001, סך הכל, כאמור, מדובר ב- 7 מכולות של סיגריות שיובאו כמזרנים, כאשר מקבלי הסחורה היו חברה בשם "מזרני נח" במסווה של מזרנים.
כתוצאה מההצהרות הכוזבות וההטעיה, כמפורט לעיל, השתמטו המשיב וחבריו לכתב האישום מתשלום מס קניה בגובה של כ- 20,000,000 ש"ח, מס ערך מוסף בשיעור של כ- 4,500,000 ש"ח, סך הכל למעלה מ- 24,000,000 ש"ח שאמורים היו להגיע לקופתה של מדינת ישראל ונגרעו ממנה.
בגין חלקו בפרשה זו, הטיל בית משפט קמא, על המשיב 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך עבודות שירות, מאסר על תנאי, וכן 20,000 ש"ח קנס.
על קולת העונש, מערערת המדינה בפנינו.
המדינה מסבה את תשומת הלב לכל העובדות שפורטו לעיל, להיקף ההברחות, התחכום שבהם, השיטתיות שבה בוצעו העבירות ובעיקר, גובה המס שנגרע מקופת המדינה.
באשר לחלקו של המשיב, טוענת המדינה כי גם אם אין מדובר במי שהיה הדומיננטי בפרשה זו, עדיין בית המשפט סבר כי חלקו הוא חשוב, חיוני, שעל כן לא היה מקום להקל עמו עד כדי כך, רק בשל החלק המינורי שמילא, כביכול, בפרשיית ההברחה.
הסניגור שם את הדגש על שני נימוקים עיקריים:
1. המשיב כבר הספיק עד לדיון בערעור לשאת את מלוא תקופת המאסר שנקצבה לו בדרך של עבודות שירות, ולא יהא זה מן הראוי להחזירו עתה אל מאחורי סורג ובריח.
2. הסניגור מפנה להשתלשלות הדברים בקשר למעורבים האחרים בפרשה. ליתר דיוק, הסניגור מפנה בעיקר לכך שנגד בומה ויינברג, מי שהיה, לטעתו, העבריין העיקרי, לא הוגש כתב אישום, שכן קיבל מעמד של "עד מדינה".
לטענת הסניגור, שיקולים לא עניינים הכתיבו את הפיכתו ל"עד מדינה", למרות שאין זה מן הראוי להעניק מעמד של "עד מדינה" לעבריין עיקרי.
עוד מפנה הסניגור לכך, שהיה מעורב נוסף בפרשה בשם סניטקובסקי שנפטר בינתיים, והמדינה לא הגישה נגדו כתב אישום בעודו בחיים.
אכן, כיוון שמדובר באדם שהלך לעולמו, לא ניתן לדבר על ענישה כלפיו, עדיין סבור הסניגור כי מלכתחילה נהגה המדינה במדיניות של איפה ואיפה, כאשר לא הוגש נגדו כתב אישום.
שקלנו את טיעוני הצדדים ודעתנו היא, כי לא יכול להיות ספק בצדקתו של הערעור ובכך ששגה בית משפט קמא כאשר הסתפק בתיק מזה בענישה של 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, ובקנס כל כך נמוך.