בית המשפט דחה את הטענות המקדמיות שהעלה חבר הכנסת איוב קרא

הנאשם העלה מספר טענות מקדמיות. אדון בהן להלן.

כתב האישום

1. נקודת המוצא לדיון נמצאת בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם. בכתב האישום נטען, כי ביום 29.11.04, בסמוך לשעה 23:00 בלובי של בית המלון קראון פלזה בירושלים (להלן - המלון), השאיר הנאשם או הפקיד כלי ירייה מסוג עוזון, וכן מחסנית ובה 19 כדורים, שהינם חומר נפץ או חומר אחר שבכוחם לגרום נזק לאדם או לסכן את חייו. נטען, כי הנאשם לא נקט אמצעי זהירות סבירים למנוע אדם אחר מלגרום בהם נזק לעצמו או לאחר. על פי כתב האישום, הנאשם הניח את הנשק על דלפק הקבלה במלון ועזב את המקום. רק למחרת בבוקר, גילה הנאשם את דבר היעלמותו של הנשק ופנה למשרד הקבלה על מנת לברר אם נמצא. בשלב זה כבר הועבר הנשק לידי המשטרה. על יסוד אלה, מיוחסת לנאשם הזנחת השמירה על כליי ירייה וחומרים מסוכנים, עבירה לפי סעיף 339(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

2. הנאשם מעלה שלוש טענות מקדמיות ביחס לכתב האישום: חסינות עניינית, הגנה מן הצדק וזוטי דברים. אדון בטענות כסידרן. אדון תחילה בטענת החסינות העניינית.

חסינות עניינית

3. אין חולק, כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, היה הנאשם חבר כנסת. לטענת הנאשם, עומדת לו החסינות העניינית הקבועה בסעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א - 1951. הוראה זו קובעת כך:

"(א) חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת-דעה בעל-פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה - בכנסת או מחוצה לה - אם היו ההצבעה, הבעת-הדעת או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת."

מהותה וטיבה של חסינות זו נדונו בהרחבה בבג"ץ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט (1) 661. באותה פרשה, נפסק כי תכליתה של החסינות העניינית היא

"למנוע מצב דברים שבו חבר הכנסת נמנע מביצוע פעולות מותרות, בשל החשש כי הן תגלושנה, בשוליהן, לעבר פעולות אסורות. החסינות 'מכסה' שוליים אלה. באיזון בין ההימנעות מביצוע פעולות חוקיות שהן חלק מתפקידיו של חבר הכנסת לבין ביצוע פעולות בלתי חוקיות שהן במיתחם הסיכון של הפעולות החוקיות, העדיף חוק החסינות את האפשרות השנייה. אכן, על-מנת לשמור על עצמאותו ועל חופש פעולתו של חבר הכנסת, וכן על פעולתה התקינה של הכנסת עצמה, מוענקת לחבר הכנסת חסינות עניינית. חסינות זו מוענקת לו לעניין כל פעולה בלתי חוקית שניתן לראות בה אופן ביצוע בלתי נאות של פעולה חוקית שהיא בגדר תפקידו של חבר הכנסת, ובלבד שפעולה בלתי חוקית זו כה קרובה מבחינה עניינית לתפקיד של חבר הכנסת, עד כי ניתן לומר כי היא כרוכה לה והיא מהווה חלק מהסיכון הטבעי שכל חבר-כנסת נתון לו. גישה זו לנקודת האיזון הראויה מבטיחה כי החסינות העניינית תהווה מגן בפני סיכונים שהם כרוכים וטבעיים לתפקידו של חבר הכנסת, בלא שתהווה היתר לניצול התפקיד לרעה (שם, 686)"

4. במישור העובדתי, טוענת ההגנה כי הנאשם נשא את הנשק נשוא כתב האישום לצורך אבטחה, בשל איומים שהגיעו על חייו במסגרת תפקידו כחבר כנסת. ההגנה מפנה בהקשר זה למכתבים שנתקבלו בידי הנאשם, ומוכיחים לשיטתה טענה זו. על רקע זה, טוענת ההגנה כי ההיצמדות לנשק היתה חלק מחוייב מביצוע התפקיד.

5. לביסוס טענה זו הוגשו על ידי ההגנה מכתבים שונים שנתקבלו בידי הנאשם. מן המכתבים שהוגשו על ידי ההגנה עולה כי בחודשים הסמוכים לאירוע היה הנאשם מאובטח על ידי מאבטח צמוד מטעם משמר הכנסת (מכתב קצין הכנסת מיום 8.6.04). הרקע לכך לא עולה מן המכתבים. הוא גם אינו ברור מהודעתו של הנאשם במשטרה. ניתן להניח כי הנאשם היה נתון לאיום כזה או אחר. עם זאת, לא ניתן לקבוע, כי לצורך התמודדות עם אותו איום, היה על הנאשם לשאת נשק, ודאי לא נשק בגודל כזה, אשר לא ניתן לשאתו על הגוף (ראו לעניין זה בשורה 3 להודעת הנאשם). לא ניתן גם לקבוע, כי האיום האמור היה קשור, באופן כלשהו, להיותו חבר כנסת. ממילא, לא ניתן לקבוע כי המדובר במעשה אשר הוא כה קרוב מבחינה עניינית לביצוע התפקיד של חבר הכנסת, עד כי יש לראותו כחלק מביצוע התפקיד. במצב זה, בשלב הנוכחי לא אוכל לקבוע כי הוכחה הזיקה הנדרשת בין העבירה ובין ביצוע התפקיד.

6. מסקנה זו אינה משתנה גם נוכח מכתבים משנת 2003 אשר הוגשו על ידי הנאשם. מן המכתבים עולה גם, כי במועד כלשהו בשנת 2003 טען הנאשם כי הופנו כלפיו איומים טלפוניים (מכתב קצין הכנסת מיום 19.8.03), וכי על רקע זה הוחלט לאבטח אותו, באירועים בהם יוחלט שנדרשת אבטחה (ראו  מכתב סגן קמב"ץ משמר הכנסת מיום 9.9.03) ^[1]. עולה מן המכתבים, כי האיומים קשורים להחלטות בדבר איחוד רשויות, וזאת על רקע היותו של הנאשם מזוהה עם ההחלטה. מכתבים אלה מרוחקים במישור הזמן מן האירוע נשוא כתב האישום. אין בידי לקבוע, בשלב הנוכחי, כי קיימת, במישור העובדתי, זיקה בין העבירה הנטענת ובין האיומים העולים ממכתבים אלה. לכן, בשלב הנוכחי אין במכתבים אלה כדי לסייע לנאשם.

7. התוצאה היא, כי בשלב הנוכחי דין הטענה בדבר חסינות עניינית להידחות, בהעדר תשתית המלמדת על הזיקה הנדרשת בין תפקידו של הנאשם כחבר כנסת ובין נשיאת הנשק. מובן, כי אם תשתית כזו תעלה במסגרת שלב ההוכחות, ניתן יהיה לשוב ולדון בטענת הנאשם לחסינות.

זוטי דברים

8. טענת הנאשם בהקשר זה היא, כי כתב האישום מייחס לנאשם התרשלות זמנית באבטחת נשק. ההגנה טוענת, כי במועד הנטען בכתב האישום, הנאשם הגיע למלון על מנת להתאכסן בו, עלה לקומת המגורים שלו, שהיא קומה 21. באותה קומה, על פי הטענה, נמצא לובי עסקים, אליו יכולים להיכנס רק מורשים לכך, באמצעות כרטיס מגנטי. הנשק, מפאת גודלו, לא היה על גופו של הנאשם, כי אם בתיק שנשא עימו. הנאשם לא חש בטוב, ונכנס לחדרו מלובי האחמ"ים, על מנת לשטוף את פניו. הוא התיישב על המיטה כדי להתאושש, חש ברע ונרדם. התיק נשאר בלובי האחמ"ים, שהוא לובי נעול בקומה 21 האמורה. נטען כי המלון היה מאובטח על ידי חברת אבטחה. נטען כי לנאשם בעיות רפואיות שונות, סובל מהלם קרב, ומתופעה של סחרחורות מהן הוא נאלץ להתאושש. בהקשר זה צורף על ידי ההגנה מכתב רופא מיום 4.6.07, ממנו עולה כי הנאשם מרבה להתלונן על כאבים ולחצים בחזה, ומקור הבעייה ככל הנראה בטראומה שחווה בזמן שירותו הצבאי. לטענת הנאשם, המדובר ביציאה זמנית, כאשר הנשק מאובטח בתוך לובי סגור בקומה 21 של מלון. עוד טוען הנאשם כי הנשק נמצא מיד על ידי קצין ביטחון של המלון והועבר למשמורת המשטרה. על רקע זה נטען לזוטי דברים.

9. נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראת סעיף 34יז לחוק העונשין. הוראה זו קובעת כי אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך. על תכליתה של הוראה זו נאמר, כי היא נועדה

"להתאים את ההגדרה הפורמאלית של העבירה הפלילית, לתוכנה הענייני מבחינת סף האנטי חברתיות בה מותנית תופעה עבריינית ... אילו יכול היה המחוקק לוותר על ההגדרות המופשטות הללו, וניתן היה לערוך, במקומן, רשימות מפורטות של אירועים כאמור, הוא היה דואג להשמיט מרשימות אלה את מגזרי האירועים שנמצאים מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות. שכן, אין הם הולמים את התוכן הענייני של העבירה חרף העובדה שהם כלולים פורמאלית, בהגדרתה"

(ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (תשמ"ז, כרך ב') 615-616).

ברוח זו, נפסק כי תכליתה של הוראה זו היתה "להעניק לבית המשפט את הסמכות להוציא מגדר האחריות הפלילית מעשים שעומדים בקריטריונים הטכניים להתקיימותה של עבירה, אך אינם עוברים את רף הפליליות הנדרש, מבחינה מהותית, לשם הרשעה" (ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ, דינים עליון עג 654, בפיסקה 24 לפסק הדין). באותה פרשה, עמד בית המשפט על כך שבסעיף נמנים מספר שיקולים - טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי - אשר לרקעם יש לבחון אם המעשה בו מדובר הינו "קל ערך". בית המשפט פסק לעניין זה, כי "...לא ניתן לקבוע מראש את המשקל המדויק שיש לייחס לכל תנאי, שכן לכל מקרה הנסיבות המיוחדות לו. עם זאת, צויין כי הגישה הרווחת היא כי משקלו של התנאי האחרון, בדבר האינטרס הציבורי, רב יותר מזה של השאר" (שם, בפיסקה 25). בית המשפט הוסיף, כי