בית החולים יפצה מטופלת שנפצעה כאשר נפלה מהמיטה בחדר המיון

1.      1.      ביום 26.1.02 בשעה 4:00 לפנות בוקר, נפלה התובעת מהמיטה בחדר המיון של בית החולים שערי צדק בו הייתה מאושפזת ונגרמו לה נזקי גוף.

לטענת התובעת, נזקי הגוף נגרמו לה בעטייה של התנהלותו הרשלנית של בית החולים. לטענת הנתבע אין להטיל עליו חבות בגין אירוע הנפילה.

2.      2.      מטעם התובעת העידו היא עצמה ובעלה יושעי משה.

מטעם הנתבע העיד הירש גורביץ, אח בחדר המיון בבית החולים שערי צדק.

העובדות

3.      3.      ביום 24.1.02 פנתה התובעת לקבל טיפול רפואי בבית החולים שערי צדק בשל דלקת ריאות.

התובעת העידה כי בשל העומס אשר שרר בבית החולים, היא ישבה במשך כיממה על כסא בחדר המיון, ורק לאחר מכן קיבלה "אלונקה" (התובעת, עמוד 8 לפרוטוקול; יושעי משה, עמוד 2 לפרוטוקול).

הירש גורביץ לא זכר את המקרה, אך העיד שקשה לו להאמין שכך היה (עמוד 24 לפרוטוקול).

מתצהירו של הירש גורביץ עולה כי בחדר המיון היו בתקופה הרלבנטית מיטות וגם אלונקות וכאשר חדר המיון היה עמוס והמיטות היו תפוסות, ישנו חולים על אלונקות. גורביץ לא זכר את המקרה ולא ידע אם התובעת ישנה על מיטה או על אלונקה (סעיף 7 לתצהיר).

הירש גורביץ לא זכר את המקרה ועדותו ניתנה על סמך התיק הרפואי (עמוד 25 לפרוטוקול).

לפי עדות התובעת:

"..ישנתי בחדר המיון על מיטה מאוד צרה ברוחב של כ- 60 ס"מ להערכתי, שניצבה באמצע החדר, לא בסמוך לקיר ואף אחד מעובדי המקום לא הרים את הידיות שלצד האלונקה כך שלא היתה לי שום משענת או תמיכה. המיטה עמדה באמצע הדרך כשראש המיטה ניצבה ליד קיר ושני צידיה פתוחים וזאת מכיוון שחדר המיון היה עמוס ולא היה מקום אחר" (סעיף 7 לתצהיר).

אני מקבלת את עדות התובעת לפיה ביום התאונה היא ישנה על אלונקה.

לפי תצהיר התובעת:

"בזמן שהייתי מאושפזת הרגשתי מאוד לא טוב והיה לי חום" (סעיף 8 לתצהיר).

4.      4.      הנתבע אינו חולק על על כך שהתובעת אכן נפלה מהאלונקה בשעה 04:00 לפנות בוקר (הירש גורביץ, סעיף 5 לתצהיר).

האחריות

5.      5.      אין ספק כי בית החולים חב חובת זהירות מושגית לבאים בשעריו ולחולים המאושפזים בו (ת"א (מחוזי י-ם) 1549/96 לוי נגד הסתדרות מדיצינית הדסה, (לא פורסם, 11.1.98)). השאלה היא האם בנסיבות המקרה חב בית החולים גם בחובת זהירות קונקרטית.

חובת הזהירות הקונקרטית נוגעת לעובדות המיוחדות של כל מקרה, כאשר המבחן שנקבע בפסיקה הוא מבחן הצפיות, דהיינו: האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם כן, האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982)).