פסק דין
עתירה מנהלית המופנית נגד החלטת משיב 1 (להלן "ביה"ד המשמעתי") מיום 8/11/12, שלא לאשר ההודעה על הסדר דיוני שהוגש בהסכמה על ידי העותר ומשיב 2 (להלן "ועדת האתיקה") בהסכמה, על פיו תימחק הקובלנה נגד העותר מבלי שהדבר יהווה זיכוי ובאופן שאינו יוצר מעשה בית דין.
בין העותר לבין לבין בנק מתנהל סכסוך כספי הנדון בבימ"ש שלום בת"א 1942-09-10. לאחר הגשת התביעה הכספית הגיש הבנק תלונה נגד העותר לוועדת האתיקה המחוזית וזו החליטה להגיש קובלנה נגד העותר לביה"ד המשמעתי המחוזי. לאחר שהעותר הגיש את טיעוניו בכתב במענה לקובלנה, ועוד בטרם החל הדיון בקובלנה, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר הסדר דיוני על פיו תימחק הקובלנה מבלי שהדבר יחשב כזיכוי או מעשה בית דין וזה לשונה:
"א. הקובלנה תימחק בהסכמה.
ב. מחיקת הקובלנה לא תיחשב כזיכוי או מעשה בית דין.
ג. הקובלת תהא רשאית להגיש קובלנה חדשה בעניין זה ובכל עניין אחר, ללא
כל תנאי או סייג.
ד. העותר מתחייב להודיע לקובלת מייד עם מתן פסק דין חלקי או מלא בת"א
1942-09-10 .
ה. העותר מתחייב להודיע לקובלת מייד עם קיומו של כל הליך משפטי אחר
הנובע מטענות המתלונן."
דא עקא, ביה"ד המשמעתי קיים דיון בסוגיית סמכותו להיזקק לבקשה המוסכמת ובשאלת טיב שיקול הדעת שעליו להפעיל ובסופו של יום דחה את הבקשה. יצויין כי בעת הדיון, עמדו שני הצדדים על קיומה של סמכות לאשר את הסכמת הצדדים, תוך שהקובלת ציינה, כי היה והבקשה המשותפת תידחה, מבוקש סעד חלופי של התליית הליכים. כאמור, ביה"ד המשמעתי שלא למחוק את הקובלנה וגם לא להתלות את ההליכים (החלטה מיום 8/11/12, להלן "ההחלטה"). ומכאן העתירה.
לטענת העותר, ההחלטה מערערת את מעמדה של הקובלת כ "אדון להליך", בעיקר עת מדובר במחיקת הקובלנה בהסכמה; משמעות ההחלטה היא הפיכת ביה"ד המשמעתי ל"קובל על"; הלכה פסוקה מאשרת קבלת בקשה משותפת למחיקת קובלנה מבלי שהדבר יהווה מעשה בית דין תוך הקבלה לסע' 94 לחסד"פ; לא נשקלה הבקשה החילופית להתליית ההליך; קיימת זיקה בין ההליך האזרחי הנדון בבימ"ש שלום (שנפתח לפני הגשת הקובלנה) לבין הקובלנה המבוססת על אותן העילות בדיוק; קיימת סתירה בגוף ההחלטה, באשר מחד הניח ביה"ד, כי העובדות בהליך האזרחי ובקובלנה הינן זהות, אך מאידך קבע, כי אין זה ברור כיצד יסייע לצדדים מתן פסק דין בתביעה האזרחית בכל הנוגע להליך המשמעתי. תוך כך התעלם ביה"ד מההלכה הפסוקה בדבר היזקקות בית הדין לפסק דין בהליך אזרחי; ביה"ד התעלם ממדיניות הקובל לגנוז טיפול בתלונה כל עוד מתנהל סכסוך אזרחי בין המתלונן לנקבל; ביה"ד קבע ללא כל תקדים, כי יש לברר את הקובלנה אלא אם כן קיים טעם ממשי המצדיק דחיית ברור כזה; ביה"ד התעלם מדוקטרינת "עניין תלוי ועומד".
המשיבה 1 הודיעה, כי אין לה כל נגיעה או העדפה עם תוצאות ההליך או לסעד המתבקש וביה"ד יפעל על פי כל הכרעה שתתקבל.
משיב 2 (ועדת האתיקה), מבקש לדחות את העתירה. לטענתו, העתירה הינה בבחינת ניסיון לערער על החלטת ביניים של ביה"ד המשמעתי ולעניין זה חל הכלל המנחה כי לא עומדת לנאשם בהליך משמעתי האפשרות לערער על החלטת חברי בית הדין המשמעתי וכי אין בית המשפט נזקק לעתירות כנגד החלטות בית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה; בהליך משמעתי בדומה להליך פלילי, לא ניתן להשיג על החלטות ביניים; הסכמת וועדת האתיקה להסדר הדיוני ניתנה בכפוף לאישורה ע"י ביה"ד המשמעתי; העתירה אינה מגלה עילת התערבות של בית משפט לעניינים מנהליים, באשר לוועדת האתיקה מסורה הסמכות באם להגיש קובלנה על יסוד החומר המצוי בפניה, לזכותו עומדת חזקת התקינות של המעשה המנהלי, לפיכך בהעדר שיקולים פסולים, כמו משוא פנים, חוסר תום לב, אפלייה, מניעים זרים וכד', ימנע בית משפט לעניינים מנהליים להתערב האשר אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הקובל; הוכחש כי הקובלנה הוגשה אך משום שהעותר לא הגיב במועד וכן הוכחש כי ההסדר הדיוני בא לעולם לאחר שהקובלת קראה את טיעוני העותר בתגובה לקובלנה; פסה"ד בהליך אזרחי אינו יכול להוות ראיה בהליך משמעתי, יחד עם זאת הודיות, בין בתצהיר ובין בחקירה נגדית, וכל ראיה אחרת שיש בה לתמוך בעובדות בפני ביה"ד כשירים להצגה בפניו; בית משפט יתערב בשיקול דעת בית הדין המשמעתי הארצי רק אם ישתכנע כי שיקול הדעת של בית הדין הארצי הופעל שלא כדין בצורה בלתי סבירה.
במהלך הדיונים שבפני, נטען ע"י ב"כ ועדת האתיקה, כי אומנם הבקשה למחיקת הקובלנה הוגשה בהסכמה, אולם משניתנה החלטת ביה"ד המשמעתי לדחות את הבקשה, היא מכבדת אותה ומתנגדת לעתירה שיש בה פתיחת משום פתח רחב המאשפר תקיפת הליכי ביניים, שאינם אפשריים בהליכי ערעור, בדרך של הגשת עתירה מנהלית. עוד הובהר, כי באותה העת, הסכמתה למחיקת הקובלנה מבלי שהדבר יהווה מעשה בית דין, נבעה מהטעם כי סברה שתוכל לקבל מידע נוסף מתוך התיק האזרחי וכן סברה כי היה ויוגש כתב אישום כנגד העותר תוכל להסתפק בבקשה להשעייתו הזמנית ללא הליכי קובלנה. הודגש, כי בכל מקרה שמרה הוועדה לעצמה את הזכות לחדש את ההליכים בכל עת וללא כל תנאי. בהודעתה מיום 12/11/13 הודיעה וועדת האתיקה, כי לאחר שנלמדו תצהירי הצדדים בהליך האזרחי, בצירוף הראיות שהיו בידיה עובר להגשת הקובלנה, מצאה כי בידיה ראיות ההולמות את הצורך להעמיד את העותר לדין משמעתי ועל כן בכוונתה להמשיך בברור הקובלנה בפני בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בהתאם לזכות שנשמרה לה על פי ההסדר הדיוני.
לאחר שנשקלו טענות הצדדים נמצא כי דין העתירה להדחות על הסף וגם לגופה.
כלל הוא, כי בטרם פניה לבית משפט לעניינים מנהליים, על העותר למצות את הליכים הערעוריים הנתונים בידיו על פי הדין. חוק לשכת עורכי הדין מקיים מערכת בתי דין לעניינים משמעתיים. הערכאה הראשונה היא בית הדין המשמעתי המחוזי. ערכאת הערעור היא בית הדין המשמעתי הארצי ועל פסק דינו ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בירושלים ובבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. העותר לא מיצה הליכים ערעוריים אלו בטרם הגשת העתירה, בין משום שאצה לו הדרך להגיש עתירה זו ובין משום שסבר, כנראה בצדק, כי בהליכי ערעור בהליך שהוא מעין פלילי, לא יתאפשר לו לערער על החלטת ביניים. דא עקא, כי עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים אינו מהווה מסלול עוקף הליכי ערעור, מקום בו סיכויי הערעור קלושים. לעניין זה נקבע בבג"ץ 7413/11 אברהם למברגר נ. בית הדין המשמעתי של לשכת עוה"ד מחוז תל אביב (13/11/11):
"אין כל הוראת דין המזכה את העותר בזכות לערער על החלטת בית הדין המשמעתי, ואף אם הייתה בידו זכות שכזו, אין הפנייה לבית משפט זה ההליך הראוי לכך. לעותר תעמוד זכות לערער על פסק-הדין הסופי שיינתן בעניינו לפני בית הדין המשמעתי הארצי, וכן – אם יהא בכך צורך ואם יחפוץ בכך – לפני בית המשפט המחוזי בירושלים."
וכן בג"ץ 7464/97 נעים נ' לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (19.12.1997):