רקע עובדתי
בפנינו בקשה להיתר נישואין, המבקשת [פלונית] נולדה למשפחה קראית ועומדת להינשא לבחור יהודי. לדבריה סבתה נישאה במצרים בנישואין קראיים בשנת 1952 כשהיא בת 16 שנה עם כתובה ועדים כנהוג אצל עדת הקראים, אך הכתובה אבדה. לדברי הסבתא, העדים שחתמו על הכתובה היו קראים, אולם היא לא מכירה או לא זוכרת אותם. עורך החופה היה ראש עדת הקראים בעת ההיא, טוביה לוי-בבוביץ, ניצול שואה מאוקראינה. כשעלתה לארץ התגרשה כאן בעדת הקראים בשנת 1956, מסדר הגט היה ראש עדת הקראים עמנואל מסעודה. לאחר מכן נישאה שוב בשנת 1957 בעדת הקראים במושב מצליח, על ידי עמנואל מסעודה. כתוצאה מהנישואין השניים נולדה [ג.ש.] אימה של המבקשת הנ"ל. גם היא נישאה בנישואין קראיים בשנת 1982, עורך החופה היה אליהו מרזוק. משנודע לחתן אודות גירושי הסבתא בלא גט פיטורין כדמו"י ונישואיה השניים לאיש אחר, חשש לכשרות הנכדה שהיא הכלה המיועדת ופנה לרב יצחק שלו שליט"א (רבה של ירוחם), והלה הפנה אלינו מכתב בקשה לדון בכשרות המבקשת תוך שהוא מציין בשולי מכתבו: "נראה כי גם על הכתובה הראשונה במצרים היו חתומים הרבה עדים, ולפחות חלקם היו קרובים זה לזה ולחתן ולכלה, כי כך המנהג שלהם, וכמו שנהגו בכתובת ההורים של המבקשת". עוד יצוין, כי לפי אישור הגירושין של הסבתא, הגט נערך במושב רנן (ישוב קראי) ועדיו היו חקלאים במושב, ונרשם בעדת הקראים במושב מצליח. כמו כן יודגש כי למעט מה שנטען בעל פה על ידי המבקשת, לא נמצא שום תיעוד בעדויות או במסמכים אודות נישואי הסבתא במצרים, זולת הכיתוב בטופס הגירושין בו צוין: הנישואין נערכו בתאריך י"ד אייר תשי"ב (10.03.52).
השאלות להלכה בנדון שלפנינו
כדי לקבוע אם המבקשת כשרה לבוא בקהל יש לנו לדון בכמה שאלות:
א. האם נאמנת האם לפסול את בתה על פי דבריה לחוד שהיתה אשת איש בנישואין קראיים.
ב. האם מסדר הקידושין נאמן להעיד על קידושיה ולפסול בכך את בתה שנולדה לה מאיש אחר.
ג. מה הדין בזה כשנמצא כתוב בכתב יד של פקיד קראי על גבי טופס הגירושין שהיתה נשואה.
ד. פנויה שיצא עליה קול בעיר שהיא מקודשת האם חוששין לה משום אשת איש.
ה. האם יש להכשיר את "האנוסים" לעדות קידושין.
ו. האם צאצאי הקראים דינם כאנוסים לעניין עדות.
ז. אישה שנאסרה מדין שויא אנפשא חתיכה דאיסורא האם האיסור נמשך ממילא גם על הבנים שנולדו לה אחר כך.
ח. האם יש לאסור חיתון עם הקראים משום חשש ממזרות וכן מפני גויים שנתערבו בהם.
ט. ומה הדין בזמן הזה שידוע לנו בוודאות שאין כלום בקידושיהם – הן מצד עדיהם הפסולים והן מצד מהות הקידושין שאין בהם לא אמירה ולא נתינה כלל.
י. האם יש לחוש לקידושי הקראים משום קידושי ביאה מפני החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
דיון והכרעה
א. תשובה: בראש דברינו יש לומר, כי הדיון הניצב לפנינו הינו בעיקר שאלת כשרותם של כלל בני עדת הקראים לבוא בקהל ה', ואין להתייחס יתר על המידה בכך שבנ"ד ידוע לנו שהסבתא התגרשה בלא גט פיטורין כדמו"י באופן שגרע לכאורה מעמדה של המבקשת יותר משאר בני עדתה, מפני שדבק בה חשש של ממזרות ולא שייך בה מקצת סברות המקילים "דכל דפריש מרובא פריש" או "משפחה שנטמעה נטמעה" וכו'. שכן עיקר סברת המקילים הוא מפני שאין חוששין כלל לקידושי הקראים, ומאידך עיקר סברת האוסרים הוא משום ממזרים שנתערבו בהם מפני שחוששין לקידושיהם ואין סומכים כלל על גיטם, וא"כ ממ"נ לית לן שום נפקותא בזה דידעינן שסבתה נישאה בשנית בלי גט פיטורין כדמו"י. ובאמת הרואה יראה שאלו ואלו לא חילקו בפסקיהם בין שידוע לנו ע"ד גירושין במשפחה אם לאו. ועוד שאין ידוע לנו על דבר נישואיה הראשונים אלא על פיה, והלכה פסוקה היא בכל המורים ובראשם הרמב"ם (הלכות איסו"ב פי"ח הלכה יט) ומרן השו"ע (אבן העזר סימן ד סעיף כט) שאין האישה נאמנת לפסול את בניה. ודע שמטעם זה, גם לא ראינו לנכון לבדוק אחר טיבו של מסדר הקידושין אף שהאישה הצביעה עליו בשמו, שהרי גם אם היה בחיים ומעיד בפנינו על כך, אין כאן אלא עד אחד, ואנן קי"ל שצריך שני עדים כשרים כדי לפסול, כמבואר להדיא ברמב"ם (הלכות איסו"ב פי"ט הלכה יח) ובשו"ע (אבן העזר סימן ב סעיף ג). ובפרט שספק גדול אם מסדר הקידושין הנ"ל כשר לעדות ויודע כלל בטיב קידושין, עד שיוכל להעיד עליהם. וממילא דון מינה דה"ה נמי לכיתוב שבטופס הגירושין אודות נישואיה במצרים, שהרי נכתב בידי קראים ולא יהא דין מפי כתבם יותר מפיהם. זאת ועוד שאפשר שנכתב עפ"ד האישה, וכבר ביארנו שע"פ דבריה קרוב לוודאי שאין לחוש כלל לקידושין הללו.
ופוק חזי למרן פאר הדור בשו"ת יבי"א (חלק ז אבן העזר סימן ו) שדן בכעין זה, אודות אישה שלפי דבריה נישאת לבעלה הראשון בחו"ק כדמו"י ע"י רב חרדי ונפרדה ממנו בלא גט פיטורין כדין, ואח"כ הלכה ונישאת לבעל שני בערכאות וילדה ממנו בת. וסבר הרב השואל להתיר את הבת מדין ס"ס – ספק אם היו שם קידושין וספק מגוי, משום שאין שום הוכחה שהיתה נשואה כדמו"י, שכן אפילו העתק כתובה לא נמצא בידה, ובעלה הראשון התנצר ודחה בחוצפה את פניות הרבנים אליו בדבר הקידושין, וגם מסדר הקידושין נפטר לב"ע. והסכים מרן עמו לגבי הספק בקידושין, אלא שהחליף את הספק השני (שמא מגוי) בספק אחר מרווח יותר. ובתוך דבריו הוסיף: שגם אם היה הרב מסדר הקידושין בחיים ומעיד בפנינו על כך, אין כאן אלא עד אחד, ואנן קי"ל שצריך שני עדים כדי לפסול כמבואר ברמב"ם והשו"ע הנז"ל. וגדולה מזו הוכיח משו"ת מהרשד"ם (אבן העזר סימן קלח) אשר דן אודות איש שהוציאו עליו לעז שהוא ממזר, וכן העיד עליו עד אחד, והשיב: שאינו נאמן לפוסלו, מפני שאין ערער פחות משנים. ולדעת הרמב"ם אפילו להצריך בדיקה אחריו, צריכה להיות עדות גמורה מפי שני עדים כשרים, עכת"ד. וא"כ כ"ש בנ"ד, שלא זו בלבד שאין הקידושין ידועים אלא על פיה, אלא שאף אם היו קידושין קרוב לוודאי שאין לחוש להם כלל.
ואף אם נסמוך ע"ד האישה שבאמת היה ביניהם חו"ק, הרי שלפי דבריה העדים היו קראים המוחזקים בוודאות כמחללי שבת ושאר עבירות, וא"כ פסולים המה מחמת עבירה ואין חלות כלל לקידושין, והו"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואמנם כבר דנו הפוסקים האם יש לראות במומרים כאנוסים ולהכשירם לעדות קידושין, מ"מ גם המיקלים אשר סמכו ידיהם ע"ד הרמ"א (אבן העזר סימן מב סעיף ה) שיש להכשיר את האנוסים לעניין עדות, לא דיברו אלא באנוסים אשר בצנעא מקיימים מצוות, כמבואר להדיא בדבריו: "מיהו אלו האנוסים שהוצרכו להמיר מכח יראה ואי אפשר להם לימלט נפשם ובצנעא מקיימים המצוות, הם כשרים לעדות", עכ"ל. וזה מוכח טפי ממקור דבריו שהוא תשו' הריב"ש (סימן יא), וז"ל: "כל שחקרו הרבה ונודע שאין עוברים על שום דבר של תורה אלא באונס או בשוגג וגם אין מתעכבים במקום אלא באונס או בשוגג [...] וגם מקיימים המצוות בצנעא, כל כה"ג כשרים הם לכל דבר". משא"כ הקראים אשר כידוע עוברים על גופי תורה רבים בסתר כבגלוי. ובלאו הכי כבר רבו הפוסקים, שאין להכשיר לעדות את האנוסים, מפני שעכ"פ עוברים הם על גופי תורה ואין כאן עדות כשרה, וכה הם דברי המהרשד"ם בתשו' (סימן קי): "כבר נמנו וגמרו גאוני עולם קדושים אשר בארץ המה בשאלוניקי, שאפילו נתקדשה האישה בפני עדים אנוסים שם בפרקנקיאה לא הוו קידושין כלל ואם היא תרצה להינשא לאיש אחר מותרת להינשא למי שתרצה, משום דכל הנעשה שם לאו כלום הוא", עכ"ל.