החלטה
1.בפניי בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין, אשר חייב את המבקשים 1 ו-2 (להלן: השוכרים) לפנות מושכר שהושכר להם בשכירות חופשית.
2.בהתאם לאמור בתגובת המשיב, עולה כי תביעת הפינוי הוגשה עוד ביום 26.11.09, וכי פסק הדין, נשוא הערעור, ניתן ביום 20.6.10 וכשלטענת המשיב, העיכוב בהליכים נבע בגין בקשות מבקשות שונות שהגישו המבקשים.
מפסק הדין עולה כי תקופת השכירות הינה עד ליום 31.8.11, הגם שלשוכרים נתונה אופציה לשכור את הבית לתקופה נוספת.
מכל מקום, בפסק הדין נקבע כי השוכרים הפרו את חוזה השכירות, תוך שבית משפט קמא דוחה את טענות המבקשים. בין השאר, קבע בית משפט קמא כי מהאמור בכתב ההגנה עצמו עולה כי השוכרים לא שילמו את דמי השכירות במלואם ובמועדם. כך גם, לא החזיקו את המושכר כפי שהתחייבו להחזיקו.
בנסיבות אלו, נקבע כי בדין ביקש המשיב להביא את השכירות לסיומה.
3.כאמור, פסק הדין ניתן עוד ביום 20.6.10, וכשבית משפט קמא הורה כי הפינוי יבוצע עד ליום 1.8.10, אולם, עד היום הפינוי לא בוצע.
יתר על כן, רק ביום 9.1.11 "נזכרו" המבקשים לעתור לעיכוב ביצוע בפני בית משפט קמא, אשר דחה את הבקשה.
4.דין הבקשה להידחות מהטעמים שיפורטו להלן.
5.אומנם מדובר בפינוי מבית מגורים, אולם מדובר בבית מגורים אשר הושכר לשוכרים ואשר נקבע על ידי בית משפט קמא כי השוכרים הפרו את חוזה השכירות.
אכן, יכול והפינוי יגרום לקושי זה או אחר לשוכרים, אולם בחינת מאזן הנוחיות ובהתחשב באשר פסק בית משפט קמא, אינו נוטה לטובת השוכרים.
כאמור, בית המשפט קבע כי השוכרים לא עמדו בתשלום דמי השכירות במלואם ובמעודם, כך גם התייחס בית משפט קמא להפרות נוספות של השוכרים. מצפים היינו לשמוע מהשוכרים כי למצער תיקנו את אשר נדרש לתיקון, הן ביחס לתשלום דמי השכירות או דמי שכירות ראויים לתקופה מאז חדלו לשלם את דמי השכירות, כך גם בכל הקשור לאופן החזקת המושכר, אולם לא שמענו שכזו.
מנגד, נטען בתגובה מטעם המשיב, כי השוכרים אינם משלמים דמי שכירות, כך גם לא את ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא.
לכך יש להוסיף, כי לפחות תקופת השכירות הראשונה עומדת להסתיים באוגוסט הקרוב, מועד שקרוב לוודאי שרק לאחריו יינתן פסק הדין בערעור. דהיינו, שהשוכרים מבקשים להמשיך וליהנות מהמושכר חרף אשר קבע בית משפט קמא וחרף הקביעה השיפוטית כי עליהם לפנות את המושכר.
6.אומנם, המבקשים טוענים כי ככל שהערעור יידחה ניתן יהיה לפצות את המשיב כספית, אולם דברים אלו יפים גם בהיפוכם. דהיינו, שככל שבערעור ייקבע כי לא היה מקום לפינוי, הרי יהיו זכאים השוכרים לאשר יכול ויתחייב מכך.
7.בנוסף, בכל הקשור לשאלת סיכויי הערעור, למעט אמירה כללית במסגרת הבקשה, לא הצביעו המבקשים כי סיכויי הערעור כה טובים עד שהם מכריעים את הכף.
אומנם, המבקשים טוענים כי המשיב חיפש דרך לפנותם, הואיל ודמי השכירות באותו מקום גדלו לאין שיעור, אך לא די בטענה זו לסתור את אשר קבע בית משפט קמא.
מכל מקום, אם אכן בסופו של יום ייקבע כי הצדק עם המבקשים – ואין אני מחווה דעה בנושא זה, אזי יכול ויהיו זכאים השוכרים לפיצוי על נזקיהם.
8.ככלל, ככל שמדובר בשכירות חופשית, סבורני כי דרך כלל אין מקום לעכב ביצוע פסק דין שכזה, אשר בחלק גדול מן המקרים יגרום לכך שלמעשה השוכר-המפר, יוכל להמשיך ולהשתמש במושכר ובכך תסוכל באופן מעשי התביעה לפינוי, כך גם הוראות התקנות בכל הקשור להליך מהיר בעת שעסקינן בפינוי מושכר בשכירות בלתי מוגנת.
בעת שעסקינן בכגון דא, מדובר למעשה על סעד זמני שהשוכר עותר לו, בה בשעה שקיימת קביעה שיפוטית כי לא קמה לו זכות לסעד זה, על כל המשתמע מכך.