ביצוע פסק הדין לגירושין, שחרור כספים מהחשבון הרשום על שם האישה תוך הבטחת זכויות שני הצדדים

רקע כללי

עניינם של הצדדים על הסתעפויות שונות שלו מונח לפנינו וממתין להכרעתנו זה זמן. לא בכדי הוא ממתין ולא בכדי הזכרנו את ההסתעפויות, הא בהא תליא. ונבאר:

הצדדים שלפנינו מלאי טענות הדדיות כרימון – טענות הכוללות כמעט כל היבט אפשרי: מאשימים הם זה את זה באלימות פיזית, כלכלית, מילולית ונפשית; בהסתת הילדים, ניכור הורי ויצירת נתק בין שניים מהילדים לבין השלישי; פגיעה במזונות הילדים; בגידה; גזלה או עושק של האחד את רכוש משנהו וניסיונות להזיק לרכוש ולהביא לאובדנו; האשמת האחד את משנהו בהאשמות – אמת או שווא – שתכליתן הרשעה בפלילים וכליאה ובהפללה והסתבכות עם רשויות המס העשויות אף הן להביא לתוצאה דומה וכהנה וכהנה 'זוגיות לתפארת'.

הצדדים מנהלים וניהלו זה כנגד זה הליכי גירושין הכרוכים בתביעת רכוש בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב ובמקביל הליכים אחרים בענייני משמורת, מזונות ילדים ועוד בבית המשפט בספרד.

מתוך כל המכלול המרשים האמור הגיעו לפתחנו להכרעה לכאורה היבטים מצומצמים בלבד. דא עקא, החומר שנערם בתיקים שלפנינו חומר רב הוא ובכללו נשטחו לפנינו עובדות וטענות מכל המכלול המתואר לעיל, ממין העניין ושלא ממין העניין. העובדות הרלוונטיות באמת הוטמנו היטב בקש וגבבא ובדברים ה'מוסיפים הבל'.

בשל כך נאלצנו להקדיש לא מעט זמן ללימודו של החומר כדי לבור את הבר מתוך המוץ והתבן – מלאכה שאותה לא הקלו עלינו הצדדים, בלשון המעטה, שכן אלה הוסיפו לערום מפעם לפעם 'תבן' נוסף.

התרשמותנו היא אף כי לא מן הנמנע שחלק מהתנהלות זו היה בכוונת מכוון ובמגמה להאט את גלגלי קצב טחנות הצדק, לעכב את טחינתן ולאלצן לשוב ולנפות גם את קמחן מן המורסן הנטחן.

בהחלטתנו זו נשתדל לעסוק במישרין בהיבטיו של העניין המונחים לפתחנו, תוך תיחום גבולות הגזרה שלהם וההפרדה ביניהם לבין יתר ההסתעפויות שאליהן נתייחס רק בקצרה ובמידת הצורך.

עובדות והליכים

תמצית העובדות וההכרעות המשפטיות הנוגעות לענייננו היא זו:

הצדדים ששניהם יהודים אזרחי ישראל מתגוררים משך שנים ארוכות בספרד ועד לקרע ביניהם התגוררו יחדיו בדירה שעליה רובץ חוב בגין הלוואת משכנתה. לאחר פרוץ המשבר בין הצדדים – או שמא נכון יותר לומר משהיה משבר זה לעימות בעצימות גבוהה – המשיכה האישה להתגורר באותו בית עם שניים מילדי הצדדים, ואילו הבעל עבר, ועימו ילדם הנוסף, להתגורר בבית אחר השייך להם (או לאחד מהם – לא ניכנס עתה לבירור נקודה זו שלא הובאה לפנינו להכרעה כמו שלא ניכנס לבירור סוגיית הפיצול בין ילדי הצדדים שנדונה בערכאה אחרת, בספרד).

לעניין הלוואת המשכנתה האמורה עצמה נטען כי מעיקרה לא ניטלה לטובת הצדדים עצמם במישרין אלא לצורך חברה שבבעלות הבעל, חברה שגם הדירה עצמה – שלה היא לפי הנטען.

הבעל, לטענתו, מחזיק במניותיה של חברה (או יותר מחברה אחת) שבשליטתו, אך לא בכסף נזיל או בנכסים אחרים. לשיטתו החברה עצמה נתונה בקשיים כלכליים ונושאת בחובות והוא מאשים את האישה באחריות – ומטעמי זהירות נוסיף את המילה "מסוימת" – לכך. האישה גורסת כי הבעל מחזיק בכספים נוספים שאותם הוא מעלים וזאת באמצעות 'אנשי קש'.

האישה מחזיקה בחשבון בנק בשווייץ שבו הון רב, כאחד־עשר מיליון אירו (Euro) (לאחר שכמה מאות אלפים נוספים שהיו בו שוחררו לידי האישה בהחלטות קודמות של בית הדין קמא), וכמו כן בשתי דירות בתל אביב השוות גם הן סכומים נכבדים (אם כי יש להניח שלא סכומים המתקרבים לאלו שבחשבון האמור). עד לפרוץ המשבר בין הצדדים, או עד מועד סמוך לו, היה הבעל מיופה כוח בחשבון זה. בשל המשבר ועם או בסמוך להתפרצותו ביטלה האישה את ייפוי הכוח.

לשיטתו של הבעל נכסי האישה האמורים – נכסיו הם, טיעון הנתמך בעובדה המוסכמת לכאורה שהבעל הוא שעבד במשך השנים, ניהל עסקים וכלכל את הבית, בעוד האישה אינה עובדת – עובדה שהצדדים אינם חלוקים לכאורה לגבי נכונותה אלא לגבי סיבותיה בלבד. את רישום החשבון (והבעלות בנכסים אחרים) על שם האישה לבדה מסביר הבעל בשיקולי מס, ושמא שיקולי העלמת מס, וכדומה, תוך שהוא מבהיר שלא יעלה על הדעת שכוונתו הייתה ליתן לאישה את כל הונו במתנה.

בגרסאות אחרות, ואולי העיקריות, של דברי הבעל – ולא ניכנס כעת לדון אם מדובר אך בהבהרה ומיקוד של הטענות או בטענות מתחלפות – נקט הבעל שהבעלות האמיתית היא למעשה של החברה או החברות שבשליטתו, שהן כמובן ישות משפטית עצמאית, ומשכך אף אם יכולה האישה לתבוע זכויות כלשהן ממנו – אין היא יכולה לתבוע (למרות הרישום על שמה) אלא זכויות בחברות עצמן, מחצית – או חלק אחר – מהמניות שבבעלותו שלו, אך לא את הכספים עצמם.

לאישה עמדה אחרת כמובן בשאלת הבעלות בנכסים וגרסה אחרת כנראה בשאלת נסיבות רישום הבעלות על שמה.

ברקע עומדות כמובן, ואף נטענות בפועל, טענות בדבר האפשרות לבעלות משותפת – על אף הרישום מחד גיסא ועל אף היות מקור הכספים מעבודת הבעל, לפי הנטען, מאידך גיסא, אם מכוחו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 ואם מכוחן של הוראות חוק ושל פסיקות אחרות.