בימ"ש מוסמך לדון שלא בנוכחות הנאשם בבקשתו לביטול פס"ד, שניתן בהעדרו לפי סעיף 240 לחסד"פ

הנשיאה ד' ביניש:

           הערעור שלפנינו מעורר את השאלה האם מוסמך בית המשפט לתעבורה שהרשיע נאשם שלא בפניו בהתאם לסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הפלילי) לדון בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, שלא בנוכחות המבקש.

השתלשלות העניינים

1.        ביום 23.1.07 הורשע המשיב שלא בפניו בעבירות תעבורה. בית המשפט לתעבורה ברמלה (השופטת ר' טאובר) הרשיעו בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון תקף, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף ונהיגה ללא רישיון רכב תקף. הרשעת המשיב שלא בפניו נעשתה עקב העדר התייצבות בהתאם לסמכותו של בית המשפט לתעבורה לפי סעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי, והוא נידון לעונש של תשלום קנס בסך 2000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתו ולפסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך שנתיים. בבקשה שהגיש המשיב לפי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי לביטול פסק הדין טען כי לא קיבל את ההזמנה לדיון שנשלחה לכתובתו הרשומה כיוון שהורחק מביתו "על ידי משטרת ישראל למספר חודשים". הבקשה נדחתה בהחלטת בית המשפט לתעבורה מיום 24.3.08. ההחלטה בבקשה האמורה לביטול פסק הדין ניתנה בהעדר דיון במעמד הצדדים. ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין התקבל בפסק דינו של השופט א' יעקב מיום 29.4.08. הנימוק לקבלת הערעור היה אי-קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה לביטול פסק הדין. בית המשפט המחוזי ציין אמנם בפסק דינו כי בבית משפט זה נקבעה הלכה לפיה אין חובה לזמן את הצדדים לדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם בהתאם לסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי (ראו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003) (להלן: הלכת איטליא או עניין איטליא). אולם, לשיטת בית המשפט המחוזי הכלל שנקבע בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.12.07) (להלן: עניין אלטורי), בו נקבע כי ישנה חובה לקיים דיון בנוכחות הנאשם בבקשה לעיכוב ביצוע בשלב הערעור של עונש פסילת רישיון נהיגה, חל גם בנסיבות הפרשה שלפנינו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לדון נאשם בפלילים בעבירות מסוימות שלא בפניו, הוא חריג לעקרון הכללי הקבוע בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו כל עניין בפלילים צריך להידון במעמד הצדדים, ולפיכך יש לפרש חריג זה בצמצום. נוכח המחלוקת בפסיקה בשאלת החובה לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המערערת למתן רשות ערעור על פסק דינו לבית משפט זה.

טענות הצדדים

2.        המדינה ערערה על פסק הדין וטוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם בהתאם לסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי מחייבת דיון במעמד הצדדים. בהקשר זה מציינת המערערת כי סעיף 240 הנ"ל קובע הליך מיוחד לעבירות קלות, המתאים לאותן עבירות לפי טיבן בנסיבות בהן ניתנה לנאשם הזדמנות לקבל את יומו בבית המשפט והוא בחר במודע שלא לנצלה. קביעת חובה לקיים את הדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בנסיבות אלה בנוכחות הצדדים תביא, כך טוענת המערערת, לריקון מתוכן של סדר הדין המיוחד שנקבע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. המערערת מוסיפה וטוענת כי ההלכה שנקבעה בעניין אלטורי, שעניינה הוא בחובה לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע עונש שאינו מאסר בשלב הערעור, לא שינתה ולא נועדה לשנות את הלכת איטליא; ולפיכך, ניתן להכריע בבקשות לביטול פסק דין של נאשם שנשפט בהעדרו על סמך טענות בכתב וללא דיון במעמד הצדדים.

3.        המשיב טוען כי אין מקום לקבלת הערעור וכי יש לשנות מהלכת איטליא. לטענתו הלכת איטליא נועדה להתמודד עם מצב בו נאשמים ניצלו לרעה את הכלל בדבר האפשרות להביא לביטול פסקי דין של נאשמים שנשפטו בהעדרם; אולם כיום מצב זה השתנה וההלכה מביאה לפגיעה בנאשמים שנשפטו בהעדרם, כאשר בשל סיבות אובייקטיביות לא ידעו על מועד הדיון. לטענת המשיב בשל היותה של זכות הנאשם להיות נוכח במשפטו זכות יסוד יש למנוע מצב בו ניתן לשפוט אדם שלא בפניו אף אם אותו אדם לא קיבל בפועל את ההזמנה לדין לידיו. בהקשר זה טוען המשיב כי יש לבטל את תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, הקובעת "חזקת מסירה" בעבירות תעבורה ובעבירות קנס מסוימות. חזקה זו מאפשרת בתנאים מסוימים לראות את "ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס" כאילו נמסרו כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה. המשיב טוען כי חזקה זו מאפשרת לתביעה להביא להרשעתו של אדם בפלילים על ידי שליחת דואר רשום מבלי לוודא שזה התקבל, ועל כן לטענתו מדובר בהוראה בלתי חוקתית שאינה הולמת עקרונות יסוד של זכויות אדם ושל צדק טבעי.

דיון

4.        סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, שבהתאם להוראותיו נדון המשיב בפרשה שלפנינו, קובע בזו הלשון:

           סעיף 240 קובע, אפוא, הסדר מיוחד המאפשר - ביחס לעבירות מסוימות - לשפוט נאשם, להרשיעו ולגזור את דינו שלא בפניו. הוראות סעיף 240 הנ"ל חלות ביחס לעבירות קלות יחסית והפעלתן מותנית בכך שהנאשם הוזמן לדיון ולא התייצב. ההסדר הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי הוא חריג לכלל הקבוע בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". סעיף 126 נועד לעגן בחוק את זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפטו וכך להתמודד עם האישומים נגדו ולאפשר לו להציג את הטיעונים להגנתו. זכות זו של הנאשם הוכרה בפסיקתנו כזכות יסוד (ראו בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 776 (1996)); ואף הובעה דעה נכבדה באשר למעמדה כזכות חוקתית (ראו בג"צ 7357/95 הנ"ל, בעמ' 782-781). עם זאת, הזכות הקבועה בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי בדבר נוכחות נאשם במשפטו הפלילי מעוררת שאלות לא מעטות ביחס למהותה, היקפה והחריגים לה. מכל מקום נקבע בפסיקתנו כי הוראת הסעיף חלה רק ביחס להליכים בפני הערכאה הדיונית (ראו בג"צ 4652/95 שאול נ' שר המשפטים, פ"ד מט(3) 827, 830 (1995)). לפיכך, איננו נדרשים בערעור זה לנקוט עמדה ביחס להיקף זכותו של הנאשם לנכוח בשלבים כאלה או אחרים של ההליך הפלילי, החורגים מגדר ההליך העיקרי שמתקיים בפני הערכאה הדיונית (ראו למשל סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, המתייחס לשלב הערעור). סעיף 126 עצמו מכיר באפשרות לקביעת חריגים לעקרון הכללי הקבוע בו. חריג מעין זה נקבע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. תכליתן של הוראות סעיף 240 היא לאפשר דיון יעיל ומהיר בעבירות קלות יחסית, כאשר ניתנה לנאשם הזדמנות להתייצב לדיון והוא בחר שלא לנצלה. הוראות הסעיף מבטאות, אפוא, את האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי. בהקשר זה יש לזכור כי הוראות סעיף 240, המבטאות את האיזון האמור, חלות רק ביחס לעבירות קלות יחסית ורק בנסיבות בהן בית המשפט החליט שלא להשית על הנאשם עונש מאסר (למעט מאסר במקום קנס). על תכליתו של המיוחדת של סעיף 240 עמד המשנה לנשיא ת' אור בעניין איטליא:

"תכליתו של סעיף 240 לחסד"פ הינה ייעול ההליך הפלילי בעבירות קלות. ניתנת במסגרתו אפשרות לנאשם, אם הוא בוחר בכך, שלא להיות נוכח בעת הדיון, כך שזה יתנהל בהעדרו. הדין קובע, שבמקרה כזה יראוהו כמודה בכל העובדות אשר בכתב האישום, משמע: על הנאשם לדעת שאי-התייצבות כמוה כהודאה. מרבית עבירות התנועה הן קלות, ואם הנאשם אינו חולק על אשמתו בעבירה המיוחסת לו, והוא מוכן להותיר לבית המשפט להרשיעו ולגזור את דינו שלא בנוכחותו, רשאי בית המשפט לעשות כן. מכך מפיקים תועלת הן הנאשם הן המערכת השיפוטית והציבור: הנאשם מצדו אינו נדרש לבטל את עיסוקיו כדי ליטול חלק בדיון. מנקודת מבטם של המערכת השיפוטית והציבור, הדיון הוא קצר, ואי-התייצבות הנאשם אינה מביאה לדחיית הדיון, וכך נחסך זמן שיפוטי. סעיף 240 לחוק מיועד גם למנוע מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי-התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים את הנאשם כמודה בעובדות של כתב האישום וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו. הודעה מפורשת בנוסח זה ניתנת בהזמנה למשפט הנמסרת לנאשם. כאמור בסעיף 240, ההסדר של דיון בהעדר הנאשם כפוף לשיקול דעת בית המשפט, אשר ימנע מלהחילו שעה שהוא סבור כי עלול להיגרם עקב כך עיוות דין לנאשם" (ראו שם, בעמ' 799).

5.        כחלק מההסדר הכולל שנקבע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מפנה סעיף 240(ב) להוראות סעיפים 130(ח) ו-(ט) לחוק סדר הדין הפלילי, שמסדירים את ההליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם. סעיפים אלה קובעים כדלקמן: