פסק דין
1.בתאריך 30.12.12, בסביבות השעה 16:00, ברח' הנדיב בפרדס חנה, ארעה תאונת דרכים בין אופנוע שבבעלות התובעת ואשר בו נהג באותה עת בנה מידן, קטין בן 17 וחצי (להלן: "נהג האופנוע") לבין רכבה של נתבעת 2 (להלן: "נהגת הרכב") המבוטח על ידי נתבעת 1.
2.לטענת נהג האופנוע, בהיות הכביש בשני כיווני הנסיעה בו עמוס, הוא ירד עם אופנועו לשולי הדרך ונסע שם במהירות של כ- 20-30 קמ"ש. בשלב מסוים, כך לגרסתו, הוא הבחין בנהגת הרכב אשר נסעה בנתיב הנגדי מולו, כשהיא פונה שמאלה לכיוון הגן של בתה שנמצא בצד מימין לכביש בכיוון נסיעתו ואז פגעה בו, וכדבריו: "אני שמתי לב אליה והטיתי את האופנוע מיד הצידה ולחצתי על הברקסים. אני חושב שהיא לא בלמה בזמן ואז אני עפתי הצידה...".
3.בתשובה לשאלותי אישר נהג האופנוע כי פניית נהגת הרכב שמאלה בוצעה בדרך מקווקוות, אמר כי הוא איננו זוכר האם ראה אותה מאותתת לפני שביצעה את הפניה והוסיף: "ראיתי אותה מאטה כשהיא הגיעה לפניה. בזמן הזה אני הייתי בשוליים וכשהיא נכנסה היא כנראה לא הבחינה בי. אני הבחנתי בה רק כשהיא באה להכנס לפניה". לשאלות נציג נתבעת 1 אישר התובע כי הבחין בנהגת הרכב לראשונה כשהמרחק ביניהם עמד על מספר מטרים בלבד ובהמשך הוסיף: "אני מבקש לציין שהנתבעת יכלה לנסוע הלאה ולהסתובב בכיכר ואז לפנות ימינה לתוך החניה של הגן".
4.לשיטת נהג האופנוע נסיעת רכב דו גלגלי על שולי הכביש "מותרת לפי החוק" וכשהוא מסתמך בהקשר זה על פרסום במגזין "מוטו" מיום 9.5.02 (ת/2), טען כי מדובר בתאונה שארעה בשל אי מתן זכות קדימה מצד נהגת הרכב.
5.הן בכתב ההגנה שהוגש מטעמה והן בעדותה בבית המשפט, טענה נהגת הרכב כי היא אכן נסעה במסלול הנגדי לכיוון נסיעת נהג האופנוע, דרך שבה היא נוסעת מדי יום אל הגן של בתה. כשהיא מאשרת כי מדובר היה ב"שעה שהיא עמוסה מאוד לשני הכיוונים" , אמרה נהגת הרכב: "לאורך הדרך יש כניסות לבתים פרטיים וחניות ויש קו מקווקו בין שני הנתיבים והדרך היחידה שלי בשעות העומס לפנות שמאלה היא לחכות שרכב מהכיוון הנגדי יעצור ויאפשר לי לעבור". את האופן בו התרחשה התאונה, תיארה היא כך: "עצרתי עצירה מוחלטת, הגיע רכב מולי וסימן לי עם היד והתחלתי לפנות שמאלה ואז הגיח נהג האופנוע ופגע בי בצד השמאלי והוא נפל עם האופנוע. אני ראיתי אותו שבריר שניה לפני זה. לא היה לי שום קשר איתו עד שהוא פגע בי".
6. לתמיכת טענותיה, הציגה נהגת הרכב לעיוני תצלומים ממקום התאונה (נ/1) בהם ניתן לראות בבירור את הכביש, הקו המקווקו החוצה אותו לאורכו, שולי הכביש עליהם נסע נהג האופנוע והכניסה מהכביש אל שטח חניה באזור גן הילדים הממוקם מימין לכביש בכיוון נסיעת נהג האופנוע.
בנוסף לכך העידה נהגת הרכב מטעמה את מר עופר רדלר, נהג הרכב שנסע בכביש בכיוון נסיעת נהג האופנוע ולשמאלו ואשר עצר את נסיעתו על מנת לאפשר לה לפנות שמאלה מהכביש לכיוון הגן והיה עד ראיה לתאונה: "אני הייתי עד לתאונה, אני עצרתי את הרכב ואפשרתי לנתבעת לפנות לגן. ברגע שעמדתי ראיתי שאותתה וניסתה להכנס. ברגע שהיא נכנסה לאט, ראיתי במראה הימנית שלי את האופנוע נוסע במהירות והוא היה מעבר לשוליים וראיתי אותו פוגע ברכב".
7.בבחינת טענת נהג האופנוע לפיה נסיעת רכב דו-גלגלי על השוליים מותרת לפי החוק, מצאתי כי הוא מסתמך למעשה על מדיניות המשטרה שלא לאכוף על אופנועים את איסור התנועה על שולי הדרך. הא ותו לא. בכך נתפס הוא לטעות של ממש. ואבהיר – החוק אוסר נסיעה על שולי הדרך וגם אם המשטרה נוקטת במדיניות של הימנעות מאכיפת החוק בעניין זה (ככל הנראה על בסיס ההנחה שנסיעה על השוליים מסוכנת פחות ממנהג נהגי האופנועים להתפתל בין מכוניות העומדות בפקק), עדיין אין בכך כדי להפוך את הנסיעה על השוליים לחוקית או לבלתי מסוכנת (ר' למשל ת"א (ת"א יפו) 26013/03 צרפתי נ' הדר חברה לביטוח ואח').
תקנה 33 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת כי:
"במקום שיש כביש לא ייסע נוהג רכב אלא בכביש, אלא אם יש הוראה אחרת בחלק זה".
"כביש" מוגדר כחלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, או שנסלל או שופר לשם כך, או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, למעט שולי הדרך", כלומר השוליים אינם חלק מהדרך ומהגדרת "שולי הדרך" עולה כי מדובר בשטח הסמוך לשפת הכביש.
מנגד, ובכל הנוגע לחובותיה של נהגת הרכב, קובעת תקנה 41 כי: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש".
8.לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועד הראיה ועיינתי בתצלומי מקום התאונה והנזקים שנגרמו לאופנוע ולרכב כלי הרכב (נ/1), הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר בתאונה שהאחריות המכרעת להתרחשותה, רובצת דווקא על נהג האופנוע.
מן הראיות עולה שנהגת הרכב החלה לפנות שמאלה כשהיא חוצה את מסלול נסיעת כלי הרכב בנתיב הנגדי בזהירות, תוך איתות, עמידה במקום והמתנה לעצירת רכב שיאפשר לה את ביצוע החציה (רכבו של עד הראיה). לעומתה, נהג האופנוע אשר נסע בשולי הכביש בשל עומס התנועה, עשה כן בחוסר זהירות של ממש ומדבריו שלו למדתי כי הוא ככל הנראה איננו מודע עד תום לחובות הזהירות המוטלות עליו ולסיכונים שהכביש טומן בחובו . כך, אמר נהג האופנוע שהוא "משתדל ליצור קשר עין עם מי שנוסע לשמאלו" וכי "שני הנתיבים היו עמוסים ואז הרכב שמצד שמאל האט ואני המשכתי לאוטו הבא כדי להיצמד אליו ליצור קשר עין...".
העובדה שנהג האופנוע הבחין ברכבה של נתבעת 1 ברגע האחרון, מבלי שהיא יכולה היתה להבחין בו, מלמדת בעיני על כך שהוא לא נתן את המשמעות הנכונה לעובדה שהרכב לשמאלו האט ולא הביא בחשבון את האפשרות שהאטה זו מלמדת על התרחשות שגם הוא מצדו צריך לתת דעתו אליה. בנוסף לכך, סיפר עד הראיה מר רדלר על מהירות נסיעה גבוהה של נהג האופנוע – דבר המתיישב עם ההגיון, שהרי לשם כך ככל הנראה ירד נהג האופנוע לשוליים- כדי שלא להיות "תקוע" בפקק ככלי הרכב האחרים.
יחד עם זה, מכיוון שלא שוכנעתי כי דרך הפניה של נהגת הרכב מהכביש אל הגן, הינה אכן הדרך היחידה האפשרית ואני מניחה שאכן, כטענת נהג האופנוע, יכולה היא – ויכולים נהגים אחרים כמותה – להמשיך בנסיעה קדימה ולהסתובב במקום בטוח יותר אל הנתיב הקרוב אל הפניה ימינה אל הגן, אלא שהם לא עושים כן מכיוון שהדבר כרוך הזמן נסיעה ארוך יותר, סבורני כי נכון אעשה אם אטיל גם עליה אחריות מסוימת, ולו מצומצמת ביותר – ובכך אבטא את עמדתי בנוגע לנוהג של חציית הכביש באופן המחייב עצירת כלי רכב אחרים הנוסעים בו וטומן בחובו סיכונים מיותרים.
10.הנני מקבלת אפוא את התביעה בחלקה הקטן מאוד, תוך הטלת 85% מהאחריות להתרחשותה על נהג האופנוע (בנה של התובעת) ו- 15% בלבד על נהגת הרכב (נתבעת 2).
11.באשר לגובה הנזק – משהוכיחה התובעת נזק בסך כולל של 8,453 ש" (7,653 ₪ בגין תיקון האופנוע ו- 800 ₪ שכ"ט שמאי), הנני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לה סך של 1,268 ש"ח.