ביטול קובלנה פלילית נגד בכירים בבנק לאומי מחמת התיישנות

בתאריך 16.03.06 הוגשה לבית משפט זה קובלנה פלילית בגין פרסום לשון הרע בניגוד לסעיף 6 לחוק לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") (להלן: "הקובלנה"). את הקובלנה הגישה הניה קרצר (להלן: "הקובלת") נגד ארבעה נילונים: גליה מאור (להלן: "נילונה 1"), מנכ"ל בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), איתן רף, יו"ר חבר המנהלים של הבנק (להלן: "נילון 2"), יהודה אבני, עובד הנהלה בכיר בבנק (להלן: "נילון 3"), ואסנת רונן, מזכירתה האישית של נילונה 1 (להלן: "נילונה 4").

על פי הקובלנה, במועדים הרלבנטיים ניהלו הקובלת ובעלה חשבון בסניף הבנק בנווה שאנן בחיפה (להלן: "הסניף"). סכסוך שבין הקובלת ובעלה לבנק היה בבסיס תביעות הדדיות שנדונו בבית המשפט המחוזי בחיפה. הסכסוך נידון והוכרע בפסק דין מיום 22.12.05 (להלן: "הסכסוך"). תוך כדי כך הייתה הקובלת נחושה, להביא בפני נציגי הנהלת הבנק טענותיה כנגד מנהלת הסניף. פניותיה בעניין זה להנהלת הבנק לא זכו, לטענתה, להתייחסות, ולכן בקשה להפגש עם נילונה מס' 1. לשם כך פנתה הקובלת לנילונה 4, ולמרות ארבע שיחות, לא הצליחה להניעה לאפשר לה להפגש עם נילונה 1.

ב- 20.01.98 חזרה הקובלת ופנתה טלפונית לנילונה 4 בבקשה להסדיר פגישה בינה לבין נילונה 1. משסורבה, הודיעה הקובלת לנילונה 4 שבידה כתובת ביתה של נילונה 1, ובמידה ולא תקבע לה פגישה עם נילונה 1 במשרדי הבנק, תאלץ לפגוש אותה בביתה (להלן: "השיחה"). 

למחרת השיחה, הגיש נילון 3 נגד הקובלת תלונה במשטרת יפו. על פי התלונה, בשיחה האחרונה שבין הקובלת לנילונה 4 טענה שבידיעתה כתובותיהם הפרטיות של נילונים 1 ו-2 ואיימה לרצוח אותם (להלן: "התלונה") .

יום לאחר הגשת התלונה ובעקבותיה- הגיעו שני שוטרים לעסקה של הקובלת בחיפה, בנוכחות מספר אנשים, אזקו השוטרים את הקובלת, והובילו אותה לתחנת משטרת זבולון.  הקובלת שוחררה כעבור זמן קצר, לאחר שהשמיעה בפניי חוקריה קלטת השיחה.

הדיון בקובלנה נקבע בפניי. בפתח הדיון טענו הנילונים התיישנות כטענה מקדמית. לב"כ הקובלת ניתנה, כמקובל, הזדמנות להשיב, ובמסגרת תשובתו הציג מספר מסמכים.

לאחר ששמעתי את הטענה, התשובה, ההשלמות בכתב ועיינתי במסמכים, הגעתי למסקנות כדלקמן:

1.                  בין הצדדים סכסוך ממושך, שתחילתו בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, במהלכו הוגשו תביעות הדדיות לבתי משפט, ותלונות הדדיות במשטרה.

2.                  עבירת לשון הרע היא עבירה מסוג עוון, המתיישנת כעבור חמש שנים, בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3.                  הקובלנה הוגשה ב- 16.03.06, בגין אירוע מיום 20.01.98, דהיינו לאחר  שחלפו יותר מחמש שנים.

4.                  בע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ ואח' נ' מ.י, פד"י נב חלק שלישי, תשנ"ח/תשנ"ט 1998 עמ' 774, מונה בית המשפט העליון את הטעמים להחלת התיישנות בפלילים, כפי שנקבע בבג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היוהמ"ש ואח':

הטעם הראשון להחלת התיישנות בפלילים הוא טעם השכחה והמחילה. טעם זה מבטא את ההיבט הציבורי, היינו כי "בחלוף הזמן, הולך ופג העניין הציבורי שבהעמדת העבריין לדין, עד שניהול ההליך הפלילי מתייתר"... הטעם השני להסדר ההתיישנות מוגדר כ"זכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו".... זכות זו נעוצה באינטרס הפרטי של העבריין להשתחרר ביום מן הימים "ממורא מיצוי הדין עמו".... הטעם השלישי... להתיישנות עבירות פליליות, הוא הצורך בבירור האמת. טעם זה משקף את החשש כי "בחלוף הזמן תאבדנה ראיות או שיעומעם זיכרונם של עדים... [ו]תחלש יכולתו של הנאשם להוכיח את חפותו..."... הטעם הרביעי והאחרון מוגדר כטעם תועלתני, שמשמעותו "...שההתיישנות ממריצה את רשויות האכיפה לסיים במהירות יחסית את הטיפול בעבירות, ולא לדחותו. האינטרס הציבורי של מלחמה יעילה בפשיעה דורש שמלאכת אכיפת הדין הפלילי תתבצע במהירות"..

5.                  עיקר המחלוקת בין ב"כ הצדדים נעוץ בשאלה, האם מרוץ ההתיישנות הופסק באירוע מנתק, אם לאו.

6.                  אירוע מנתק הנו אחד משלושה: 1) עריכת חקירה, כשהחקירה היא רשמית, מהותית ועניינית. להבדיל מאיסוף מידע, מקבלת המשטרה את התלונה וההחלטה אם להעבירה העניין לחקירה פלילית, אלו האחרונים שאינם בגדר חקירה. 2) הגשת כתב אישום בשל אותה עבירה. 3) הליך שמקיים ביהמ"ש בהקשר לאותה עבירה. ראו לעניין זה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת.פ. 960/05 מ.י נ' אבי מרגלית (פורסם באתר המשפטי נבו מיום 10.04.06).

7.                  מכאן שהגשת תלונה אינה בגדר "הליך חקירה". ראו לעניין זה בספרו של כב' השופט י.קדמי " על סדר הדין בפלילים" חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשס"ג-2003, עמ' 964 ואילך, בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 309/78 פרנסואה ברמי נ' מ.י, פד"י לג(1), 576, ובת.פ (י-ם) 960/05 שלעיל.

8.                  לאחר שחלפו חמש שנים, והסתיימה תקופת ההתיישנות, על המאשימה הנטל להוכיח, שמרוץ ההתיישנות הופסק. משלא עמדה בנטל זה, זכאי הנאשם להנות מחלוף הזמן. ראו לעניין זה פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 309/78 שלעיל.

9.                  במקרה דנן, מהנתונים שבפני עולה כדלקמן:

א.             ב- 21.01.98 שהוא יום מעצרה של הקובלת, היא נחקרה, כפרה והגישה תלונה נגדית.

ב.              תיק זה נגנז כנראה ב-  16.03.99, כעולה ממכתבה של ג'ני גינזבורג, עוזרת ראשית לפרקליט המדינה מיום 15.11.04.