פסק הדין שלפנינו עניינו, תביעה לביטול חיובי ערב לאחר פטירת החייב.
להלן פרטי המקרה.
בני זוג שהתגרשו חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף פס"ד בתאריך 2.6.04.
בהסכם הגירושין האישה מוותרת על חלקה בזכויות הבעל ממקום העבודה ובתמורה לכך מתחייב הבעל לשלם לאישה סך 900 ₪ מדי חודש בחודשו עד לאחרית ימיה של האישה (כך בסעי' 8 ב' להסכם, יתבהר להלן).
לצורך הבטחת התשלום נדרש הבעל להעמיד ערב על חיוב זה. כך אכן נעשה וביום 27.6.04 התייצב בביה"ד הערב (ש.י. שהוא התובע בתיק זה) וחתם על כתב ערבות והתחייבות להבטחת התשלום הנ"ל.
בסעיף 3 לכתב הערבות נכתב "והיה [...] ולא ישלם הבעל [...] את הקצבה החודשית לאשתו [...] אני מתחייב לאשה את כל הסכום החודשי הנ"ל כסדרו ומידי חודש בחודשו, עד אחרית ימים ושנים". על המילים "ימים ושנים" מתוח קו מחיקה, ונוסף בכתב יד "ימיו של הבעל", כך שמעתה זה נקרא "עד אחרית ימיו של הבעל". על התיקון חתומים האישה והערב.
זאת אומרת, שבניגוד לאמור בהסכם שהחיוב הוא עד אחרית ימיה של האישה, בכתב הערבות חיובו של הערב הוא עד אחרית ימיו של הבעל. על שינוי זה אין הכחשות.
הבעל המדובר הלך לבית עולמו ביום ט' בתמוז תשע"ד (7.7.2014). הבעל לא עמד בחיובו כלפי האישה עוד לפני פטירתו, ובהתאם לאמור בכתב הערבות התובע נדרש לשלם את הקצבה החודשית הנ"ל. התשלום של התובע נעשה על ידי הוצל"פ.
התיק בהוצל"פ כלפי התובע עדיין פתוח וממשיך להיגבות ממנו, כפי שיבואר. במצב דברים זה פנה התובע לבית הדין כדי שזה יורה על הפסקת התשלום מיום 7.7.14, מועד פטירת הבעל החייב ואילך, ובהתאם לאמור בכתב ההתחייבות. (ביה"ד בהחלטתו מתאריך 2.9.14 הורה על הפסקת תשלומים חדשים מתאריך פטירת החייב ואילך).
תגובת האישה, מגובה במסמך החלטה של הרשם בהוצל"פ, הייתה, שאכן מיום 7.7.14 ואילך לא נצברים חיובים חדשים כנגד התובע ובהתאם לנ"ל. התיק הפתוח בהוצל"פ מתייחס אך ורק לחיובים של המנוח בטרם פטירתו שהלכו ונצברו. גבייתם בפועל היא זו שנעשית גם לאחר פטירתו.
מנגד, לטענת התובע האמור בכתב ההתחייבות שלו אינו מאפשר את חיובו לאחר פטירת חייב המנוח. לדבריו "עד אחרית ימיו של הבעל" ותו לא, בין אם זה מתייחס לחיובים חדשים ובין לחיובים מהעבר. זהו תורף הסכסוך שבפנינו.
כאמור, אין ויכוח על כך שהערב לא יתחייב בחיובים חדשים לאחר פטירת החייב, וכהודאת האישה. כל הוויכוח הוא על חיובים שנוצרו כנגד החייב בטרם פטירתו, האם ניתן לחייב בהם את הערב לאחר פטירת החייב.
בבואנו להכריע בסכסוך הנ"ל, יש להפריד בין הדיון סביב הפרשנות בכתב ההתחייבות על הערב לבין הדיון בדין המהותי של דיני הערבות, בהתייחס לחיובו של ערב לאחר פטירת החייב, תחולתו, היקפו ואופן הגבייה, וככל המפורט להלן.
א) הבירור על פי הדין המהותי:
נברר תחילה את חיובו על פי דין של הערב לאחר פטירת החייב ביחס לחיוב שנוצר בטרם הפטירה ושלא שולם על ידו. כפי שיבואר להלן, חיוב זה הוא לדעתי פשוט ואין עליו עוררין. לא הוצרכתי לבירור שלהלן רק כדי להוציא ממשמעות מסוימת בפוסקים, שיכולה להטעות ולהוביל למסקנה שלאחר פטירת החייב פוקעת התחייבות הערב, וכפי שנשמעו הדברים מפי אחרים.
כלל גדול בדיני הערבות הוא שהתחייבות הערב פוקעת אם חיובו של החייב עצמו פקע, ולכן אין הערב חייב אם נפרע החוב או שבעל החוב מחל את החוב לחייב (שו"ע חו"מ סי' קכ"ט סעי' ט'). ולכן גם אם נשמט החוב מחמת שמיטת כספים פקעה גם ערבותו של הערב (שו"ת הרמ"א סי' פ"ט)[1]. הכלל הוא "אם אין חייב אין ערב לחייב" (מעין זה בדברי רבא בכורות מ"ח ע"א). לכאורה, לפי עיקרון זה ניתן היה להגיע למסקנה דומה שכאשר החייב הלך לעולמו וממילא פקע חובו פקעה גם הערבות על החוב, ש"אם אין חייב אין ערב", וכאמור. ואכן למסקנה זו ניתן להגיע, לכאורה, לפי דברי התומים הבאים.
ב) הלכה מפורסמת היא שאדם שמכר שטר חובו לאחר וחזר המלוה (המוכר) ומחל את החוב ללווה, מחילתו מחילה, ואין הקונה יכול לתבוע את החוב שבשטר מהלווה (שו"ע חו"מ סי' ס"ו סעי כ"ג, ומובא לרוב בש"ס כמימרא דשמואל. ואמנם, יכול הקונה לתבוע את הפסדיו מהמוכר, עיי"ש).
לדעת ר"ת, הלכה זו מתבארת בכך, שכל חוב מורכב משני חלקים. האחד זהו שעבוד הגוף של החייב לשלם את החוב לבעל חוב והשני הוא שעבוד נכסים של החייב כלפי הבעל חוב. שעבוד נכסים זה הוא מדין ערבות שנעשים נכסי החייב ערבים לתשלום החוב, וכלשון התלמוד "ניכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה" (בכורות מ"ח ע"ב). מאחר ואת שעבוד הגוף של הלווה כלפי המלווה אין המלווה יכול למכור, הרי שכשהוא מוכר את שטר חובו, אינו מוכר אלא את שעבוד הנכסים של החייב. גם לאחר המכירה שעבוד גופו של החייב (הלווה) הוא כלפי הבעל חוב (המלווה) ולא כלפי הקונה. לכן, יכול המלווה למחול ללווה את השעבוד הזה על אף שכבר מכר את שטר החוב, ומחילתו תהיה מחילה. לפיכך, משנמחל שעבוד הגוף של החייב שוב אי אפשר לממש את החוב על ידי שעבוד הנכסים שאינם אלא ערבים לחוב, שאם אין חייב אין ערבות. (כך מתבארת דעת ר"ת בכל הראשונים, ומכללם ברמב"ן ב"ב ע"ו ע"ב, וברשב"א שם קמ"ז ע"ב ובריטב"א כתובות פ"ה ע"ב, ובר"ן בכתובות שם, והרא"ש כתובות פ"ט סי' י').