ביטול חלק מזיכוי של מורשעים בעבירות על חוק ניירות ערך

1.         ערעור המדינה על הכרעת-דינו של בית משפט השלום (כב' סגה"נ, השופטת הדסי הרמן) מיום 25.2.08, בת. פ 2617/04 שזיכה את המשיבים מהעבירות שיוחסו להם. המשיבים (יחד עם נאשם נוסף שביחס אליו לא הוגש ערעור), הואשמו בעבירות על חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: " חוק ניירות ערך"). הערעור מתייחס לאישום בעבירה על פי ס' 52 לחוק ניירות ערך (שימוש במידע פנים), ולעבירה על פי ס' 54(א) (2) לחוק ניירות ערך (תרמית בניירות ערך). להלן נדון בנפרד בערעור ביחס לכל אחת מהעבירות.

האישום הראשון: שימוש במידע פנים

א.        מבוא

2.         המשיב 1 (להלן: " גרינפלד") היה משנת 1992 בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון של חברת קרדן בע"מ (להלן: " קרדן"), שהיא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה בתל אביב. טלאדיום אחזקות (1987) בע"מ (להלן: " טלאדיום") היתה בעלת השליטה בקרדן. המשיב היה בעל מניות טלאדיום, יחד עם המשיב 3, ועם יצחק גרוסמן ואבנר שנור. גרינפלד, שנור, גרוסמן ורכטר שלטו בקרדן באמצעות אחזקותיהם בטלאדיום ובחברות נוספות.

3.         לטענת המערערת (שתכונה להלן גם " המאשימה"), קרדן היתה מעוניינת לבצע תוכנית של ארגון מחדש בחברה (להלן: " התוכנית"). מטרת התוכנית היתה לקדם את החברה, לאפשר לה לגייס הון ולהיכלל ברשימת 100 החברות הגדולות ביותר בבורסה במדד ת"א 100. בטרם ביצוע התוכנית היה הון המניות של קרדן מורכב ממניות של 1 ש"ח ע.נ. (להלן: " קרדן 1"), ומניות בנות 5 ש"ח ע. נ. (להלן: " קרדן 5"). התוכנית היתה לאחד את הון המניות לסוג אחד של מניות, תוך ביטול מניות קרדן 5, ופיצולן ל-5 מניות של קרדן 1 (מהלך זה יכונה להלן: " איחוד ההון"). בטרם ביצוע התוכנית, היו לקרדן אחזקות משותפות עם חברת טלאדיום. מכוח התוכנית היו אחזקות אלה אמורות להתבטל, על ידי כך שטלאדיום תמכור לקרדן את חלקה באחזקות המשותפות לשתי החברות (מהלך זה יכונה להלן: " עסקת האחזקות המשותפות").

4.         המערערת טוענת כי פרטי התוכנית היו בגדר מידע פנים. היא טענה כי המידע הפך ל"מידע פנים" בחודש אפריל 1998, כאשר גרינפלד פנה לבנק איגוד בבקשה לקבל הלוואה. באותו מועד הודיע גרינפלד לבנק איגוד על התוכנית, אשר היתה אמורה להעלות את שווי השוק של המניות. העסקאות שבצע גרינפלד במניות ממועד הפגישה ועד יום 26.11.98 (אז חדל גרינפלד לרכוש מניות), הן לכן, לטענתה, עסקאות שנעשו תוך שימוש אסור במידע פנים.

5.         גרינפלד כפר בעבירה שיוחסה לו. לטענתו, כפי שהיא פורטה בהכרעת הדין של בית המשפט קמא, הוא האמין בקרדן ורכש באופן עקבי ושוטף מניות קרדן בשנים 1996 עד 2000, משום שהיה סבור כי החברה נסחרת בשווי נמוך משווייה האמיתי. כל הרכישות התבצעו בשקיפות מלאה, ודווחו כחוק. הן בוצעו ללא קשר למידע כזה או אחר, ולא נועדו לביצור שליטתו של גרינפלד בקרדן. בעת שרכש את המניות, לא היה גרינפלד מודע לטענתו לכך כי בידיו מידע פנים, למרות שהיה מוקף ביועצים משפטיים ומקצועיים, שלא עצרו בעדו מלהמשיך לרכוש מניות. גם כיום הוא איננו סבור כי מדובר במידע פנים. בפועל, גרינפלד לא היה זקוק למידע כזה כדי לבצר את שליטתו בקרדן. התוכנית שהציג גרינפלד לבנק איגוד, לא היתה תוכנית עסקית, ולא היתה בגדר מידע פנים. במועדים שצוינו בכתב האישום, לא היתה כל ודאות בהתממשותו של המהלך לאיחוד ההון. זאת ועוד - המהלך של איחוד ההון הוא מהלך טכני לא משמעותי בחיי החברה, שגובש רק במועד סמוך להחלטת הדירקטוריון המאשרת מהלך זה, בנובמבר 1998. באשר לעסקת האחזקות המשותפות, טען גרינפלד כי במועדים אליהם מתייחס כתב האישום, לא היה מידע מגובש בהקשר זה, והוא גובש רק סמוך לחודש דצמבר 1998.

ב.         הכרעת הדין בעבירה של מידע פנים

6.         בית המשפט קמא זיכה את גרינפלד מהעבירה של שימוש במידע פנים. הוא קבע כי מידע פנים צריך להיות ברור ומוצק, מידע בדבר תוכנית פעולה ברורה. בפסק הדין נקבע כי שני המהלכים של התוכנית - איחוד ההון ועסקת האחזקות המשותפות, היו מהלכים של תוכנית "רה ארגון" בקרדן, תוכנית שהיתה אמורה לתרום להבראה של החברה. יחד עם זאת, התוכנית לא היתה אמורה להוות "כרטיס כניסה" של קרדן למדד תל אביב 100. בית המשפט בחן את שאלת קיומו של מידע פנים במועד הפגישה בבנק איגוד, באפריל 1998. בית המשפט קבע כי במועד זה, התוכנית לא היתה מגובשת. כך, לא היה לוח זמנים לביצוע התוכנית, ותוכנית עסקית ללא לוח זמנים לוקה בחסר, והמידע על פיה איננו מבוסס. מדובר היה, לכן, בהצהרת כוונות שיש כוונה לבצעה על ציר הזמן, ללא תוכנית עסקית, מגובשת וממשית לביצוע - הן ככל שמדובר באיחוד ההון, והן ככל שמדובר בעסקת האחזקות המשותפות. גם הבנק לא הסתמך על התוכנית כאשר נתן את האשראי לגרינפלד. הבנק הסתמך על המצוי - ולא על הרצוי, ולא ייחס חשיבות לתוכנית בעת האישור למתן האשראי.

7.         באשר לאיחוד ההון - נקבע בפסק הדין כי מעדותו של מר שטיינגרט (שהיה מנכ"ל קרדן) עולה כי הוא הבין שיש לבצע את התוכנית שעשויה היתה לתרום ל"השבחת החברה" בשל סטיגמה שלילית שדבקה בה. הוא פנה לפרופ' סוארי כבר ב-1994 במטרה שהוא יסייע לקרדן למצוא דרך לצאת מהמצב בו היתה. חוות הדעת הראשונה של פרופ' סוארי משנת 1994 קבעה כי בשל מצבה הכלכלי של החברה, הפיצוי לבעלי המניות יהיה זניח, ולכן לא כדאי לקבוצת השליטה לבצע מהלכים לשינוי המצב בחברה. בשנת 1997 היה שוב רצון לבצע את התוכנית. הנושא נדון עם שטיינגרט שוב ביולי 1998. באוגוסט 1998 נערכה פנייה חוזרת לפרופ' סוארי, לצורך הכנת חוות דעת מעודכנת. חוות הדעת הגיעה לחברה ביום 20.11.98, ובה קבע פרופ' סוארי את שווי הפיצוי המגיע לבעלי המניות העדיפות (קרדן 1), אם יוחלט על איחוד ההון.

בישיבת מועצת המנהלים של החברה מיום 15.11.98 הסביר שטיינגרט לחברי הדירקטוריון את נושא איחוד ההון. מועצת המנהלים החליטה לכנס אסיפה של בעלי המניות, לאישור איחוד ההון והפיצוי למחזיקי מניות קרדן 1 (שנקבע להיות 8% על דרך של חלוקת מניות הטבה). היתה התנגדות של המיעוט לגובה הפיצוי לבעלי מניות קרדן 1. בסופו של דבר, כונסו 5 אסיפות של בעלי מניות, וההסדר הסופי קיבל את אישורו של בית המשפט, ביום 5.2.99 (כאשר הפיצוי הועמד על 6%). 

בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי גרינפלד עשה הכול כדי להביא לידיעת הכלל את ערכה של קרדן ואת כדאיות ההשקעה בה. בין היתר אורגנו לחברה יחסי ציבור, שכללו אירוע השקה לחנוכת פארק עסקים שהקימה קרדן בפולין. בית המשפט קבע כי התנהלות כזו אינה מאפיינת מי שאוצר מידע פנים, ומבקש לרכוש מניות בזול על חשבון המידע אותו הוא מונע משוק ההון.

8.         באשר לטענת המדינה לפיה גרינפלד התכוון לבצר את שליטתו בקרדן בטרם ביצוע התוכנית, בית המשפט קמא לא קבל טענה זו. הוא קבע כי גרינפלד קנה מניות של קרדן באופן קונסיסטנטי, בין השנים 1996 עד 2000. הוא לא רכש מניות של כל חברה אחרת, הוא מעולם לא מכר מניות שקנה.

9.         אשר להיותו של המידע - מידע פנים, דחה בית המשפט את הטענה לפיה מהלך לאיחוד ההון הוא בהכרח הליך טכני גרידא, שלא השפיע על שער המניה או על בעלי השליטה - שכן מדובר במהלך שחרף העובדה שלא השפיע על השווי הנכסי של החברה, היה לו ערך תדמיתי. אולם, בית המשפט קבע כי המאשימה לא הביאה ראיות לכך כי מהלך איחוד ההון בנסיבות המקרה דנן הוא מהלך מהותי. היא אף לא הוכיחה כי עלייה בסחירות המניה לאחר איחוד ההון, תוביל בהכרח לעלייה בשער המניה, ותהווה מנוף לגיוס כספים.

10.        באשר לעסקת האחזקות המשותפות נקבע כי עסקה זו נתפסה כמהותית גם בעיני בעלי המידע, ולכן מדובר ב"מידע פנים". גרינפלד חדל לרכוש מניות ביום 26.11.98 על סמך עצה משפטית שקבל לנהוג כך. אולם, בית המשפט קמא לא קבל את טענתה של המאשימה לפיה מימושה של העסקה והתקיימותה היתה תלויה רק בנאשמים. בית המשפט קמא קבע כי מימוש העסקה היה תלוי בגורמים רבים, ולא רק בבעלי השליטה בקרדן. מסקנה זו נובעת מעדותו של שטיינגרט ששימש כמנכ"ל קרדן. הוא העיד כי בקש להשיג לקרדן את המחיר הטוב ביותר האפשרי עבור עסקת האחזקות המשותפות.

מחומר הראיות הסיק בית המשפט קמא, כי המו"מ בקשר לעסקה ארך כחודשיים שלושה, וההתקרבות להסכמות היתה רק בדצמבר 1998, כשעסקת אזורים נכנסה לתמונה. עסקת אזורים, כך נקבע, לא היתה אמנם תנאי להתגבשות עסקת האחזקות המשותפות, אולם היא אפשרה לקרדן לשאת בעלות העסקה, ובמובנים מסוימים אפשרה לאשר את המחיר. בית המשפט קבע כי ההחלטות לא עברו בקלות בדירקטוריון החברה, היו חילוקי דעות ומחלוקות, ומתווה ההסכם והתמורה עברו שינויים קיצוניים, הן בתמורה שקרדן נדרשה לשלם, והן במימון. הפער היה גדול. בתחילת המו"מ היתה שונות דרמטית בכל הפרמטרים, והיה חשש שלא ניתן יהיה להוציא את העסקה אל הפועל. עסקת אזורים אפשרה לדירקטורים מטעם הציבור להשתכנע בכדאיות המהלך לקרדן.

בית המשפט קבע עוד כי המאשימה לא בססה את האישום על מועדים שברבעון האחרון של שנת 1998, בו התוכנית לאיחוד ההון ועסקת האחזקות המשותפות התחילה להתהוות ולצאת לדרך. לו היתה עושה כן, כך נקבע, היה מקום לבחון האם באותם מועדים היה בידי גרינפלד מידע פנים מהותי. שאלה זו לא נבחנה, משום שבית המשפט קבע כי התביעה התבססה על התזה לפיה המועד הקובע היה באפריל 1998, ובמועד זה טרם התגבשה התוכנית, לא כולה ולא מקצתה.

ג.         מהו מידע פנים?