ביטול החלטת ועדת השחרורים בעניין רוצחי דני כץ

כל אחד משלושת העותרים שבפנינו נידון ביום 19/10/1985 למאסר עולם בצירוף 27 שנות מאסר וזאת בגין חטיפתו ורציחתו של הנער המנוח דני כץ ז"ל. יחד עמם הורשעו שניים נוספים אשר בהמשך הורשעו במעשה רצח נוסף ועניינם אינו עומד לדיון בפנינו.

השלושה, שהודו במהלך חקירותיהם במעשים, כפרו באישומים במהלך משפטם כשהם טוענים כנגד קבילות ההודאות שנגבו מהם. לאחר שהורשעו כאמור ולאחר שגם ערעורם נדחה, המשיכו

השלושה לטעון לחפותם ולאחר מספר פניות נענה בית המשפט העליון לבקשתם והורה על קיום משפט חוזר. בשלב זה שוחררו השלושה ממאסרם. במשפט החוזר שנערך, שב בית המשפט והרשיע העותרים וגזר על כל אחד מהם, בגין מעשה הרצח, מאסר עולם ובגין יתר העבירות 15 שנות מאסר כששני העונשים נקבעו לריצוי בחפיפה. ערעור שהוגש על ידם נדחה על ידי בית המשפט העליון. העותרים שבו ונאסרו להמשך ריצוי עונשם. בהמשך פנו השלושה לועדת השחרורים המיוחדת, הפועלת מכח סעיף 33 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א - 2001, (להלן יקרא "חוק השחרור").

ועדת השחרורים החליטה להמליץ בפני נשיא המדינה לקצוב את עונשם של השלושה, אלא שחבריה נחלקו, כאשר שניים מהם המליצו להעמיד את עונשו של כל אחד מהעותרים על 30 שנה והשניים האחרים על 35 שנה. בסופו של יום החליט נשיא המדינה לקצוב את עונשו של כל אחד מהשלושה ל - 30 שנות מאסר. בני משפחת המנוח נקטו בהליכים משפטיים לביטול החלטתה של ועדת השחרורים המיוחדת בענין המלצת הקציבה, אך עתירתם בענין נדחתה על ידי בית המשפט העליון. עונשו של כל אחד מהעותרים נקצב איפוא ל - 30 שנה.

לאחר שסיימו לרצות שני שלישים מתקופות המאסר הקצובות, פנו השלושה לועדת השחרורים המיוחדת בבקשה לשחרור על תנאי. מכאן ולהבא תיקרא ועדה השחרורים המיוחדת שדנה בעניינם "הועדה". הדיון גבי כל השלושה אוחד בפני הועדה. הועדה דחתה בהחלטתה את בקשתו של כל אחד מהעותרים לאחר שהגיעה למסקנה כי שחרורם מהווה סכנה לשלום הציבור, פגיעה  באינטרס הציבורי ופגיעה חמורה באמון הציבור בגדרו של סעיף 10 (א) לחוק השחרור. כנגד החלטה זו עתר כל אחד מהשלושה בנפרד לבית המשפט ואנו קיימנו, בהסכמת ב"כ בעלי הדין, דיון מאוחד בשלושת העתירות.

ב"כ בעלי הדין הגישו בפנינו טיעונים מפורטים בכתב ואף השלימו אותם בעל-פה במהלך דיון שקיימנו בענין.

לאחר שבחנו את טיעוני ב"כ בעלי הדין ושקלנו בכלל נסיבות הענין, הגענו לכלל מסקנה כי במהלך ההתדיינות בפני הועדה חלו כמה כשלים שבעטיים לא נוכל לקיים את החלטתה. כשלים אלה נוגעים לאירועים שארעו במהלך דיוניה ולהתייחסותה של הועדה אליהם, כמו גם לעמדתם הבסיסית של חבריה בענין קציבת עונשם של השלושה. לאחר שנצביע על אותם ליקויים וגם אם לא נוכל לקבוע באופן פוזיטיבי שהם השפיעו ישירות על החלטת הועדה ואיננו יכולים להצביע על יחסי גומלין ביניהם, הרי פוגעים הם לפחות במראית פני הצדק, ערך חשוב בפני עצמו שעלינו להקפיד על שמירתו, מה עוד ובנסיבות הענין הכוללות לא נוכל לומר במצפון שקט כי הם לא השפיעו על החלטת הועדה.

להלן נצביע על עניינים אלה כפי שהדברים עולים מהמסמכים שהונחו בפנינו ומתוך טיעוני ב"כ בעלי הדין.

הסוגיה הראשונה הרלבנטית להנמקתנו נוגעת למעורבותה של משפחת המנוח בהליכים והמעמד שנתנה להם ועדת השחרורים. מבינים אנו לכאבם ויסוריהם של בני משפחת המנוח שחיי בנם נגדעו על ידי העותרים בעודו נער, שעה שהעותרים חטפו אותו ממקום הסמוך לביתו, רצחו אותו בדם קר ואף ביצעו בו עבירות מין. הביקורת שנשמיע להלן על אופן התנהלות ההליך והמעמד שהועדה היקנתה להם בדיוניה, מופנית אך ורק נגד חברי הועדה.

במה דברים אמורים? סעיף 19 (א) לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א - 2001, קובע את מעמדם של קרבן העבירה או קרובי משפחתו בפני ועדת השחרורים ואלה דבריו:

ההדגשות הן שלנו. להלן יקראו דברי הסעיף הנ"ל, "הוראת החוק".

עתה נספר כיצד נהגה הועדה. ב"כ המשפחה, עו"ד וינרוט, שיגר לועדה בכתב את עמדת בני המשפחה והביע, באופן הנוגע ללב, את התנגדותם הנחרצת לבקשת העותרים. המכתב אוחז מעל 12 עמודים ומעל 50 סעיפים וכולו מוקדש לתיאור מעשיהם המזוויעים של העותרים, תוך הבאת ציטוטים לכך מתוך פסקי הדין שניתנו בעניינם והמדגישים את האכזריות בה נהגו במנוח וכל זאת תוך הרצאה מלומדת וכללית על תפקידה של ועדת השחרורים והבעת דעת המשפחה כי בקציבת עונשם של העותרים, שגם לה התנגדו בני המשפחה, כבר זכו העותרים בהקלה משמעותית בדינם, וכל זאת תוך נסיון מאולץ יש לומר, לשלב הדברים עם הוריית הסיפא שבהוראת החוק, אלא שאנו לא מצאנו במסמך האמור אף לא עובדה אחת אשר תצביע על הסיכון הצפוי משחרור העותרים, וזאת לבד מהבעת הדעה המקובלת על קרימינולוגים מלומדים ולפיה עבריין שמכחיש מעשיו טמונה בו הסכנה כי עלול הוא לחזור על מעשיו.

ב"כ בני המשפחה לא הסתפק בכך ובבקשה נפרדת שהגיש לועדת השחרורים, ביקש לאפשר לשניים מבני המשפחה להופיע בפני הועדה עצמה ולהשמיע דברם בפניה. עו"ד וינרוט מדגיש בפנייה האמורה את סבלם הרב של בני משפחת המנוח מהטרגדיה שהעותרים המיטו עליהם, את סבלם של הוריו ואחיו של המנוח, תוך ציון העובדה כי המשפחה מוצאת נחמא פורתא בעובדה שהאחראים למעשים נפשעים אלה (העותרים) נעולים מאחורי סורג ובריח. למעשה אין כל חידוש בפנייה האמורה לעומת הנאמר בעמדה הכתובה ששוגרה לועדה כאמור לעיל. כיצד איפוא מבקש הפונה לשכנע את חברי הועדה לתת אפשרות לבני המשפחה להופיע ולטעון בפניה? לכך ניתן מענה בסעיף 2 לפנייה שם נכתב: "ברם, יש טיעונים שאינם יכולים להעלות עלי כתב, וראוי להם כי ישמעו פנים אל פנים". הפנייה הובאה בפני יו"ר הועדה והוא, מבלי לבקש את עמדת ב"כ העותרים לבקשה ובלא להיוועץ עם חברי הועדה, נענה לבקשה וקבע כי "בני המשפחה יוכלו לומר דברים", וכך אכן נעשה. ב"כ העותרים התנגדה למהלך זה, עוד בטרם נשאו בני המשפחה דבריהם בפני הועדה. הועדה הנכבדה דחתה התנגדותה כלאחר יד תוך שהיא פוטרת את המשיבה ממתן תשובה והודיעה כי בהחלטתה הסופית תנמק עמדתה בסוגיה. בפסקה 24 להחלטתה, שם בעמוד 17 סיפא, אנו מוצאים את תשובת הועדה להתנגדותה של ב"כ העותרים. לאחר שהיא מסבירה כי הקביעה שבהוראת החוק ולפיה פניית הנפגע לועדה תהיה בכתב, הינה הוראה "דיונית" בלבד, מוסיפה ואומרת הועדה כי:

בראשונה נשא דברים בפני הועדה, בשם המשפחה, "ד"ר גרשון" שכנראה אינו אלא עו"ד גרשון גונטובניק, חברו למשרד של עו"ד וינרוט. הוא טען כנגד שחרורם של העותרים, תוך העלאת טיעונים משפטיים דומים לאלה שטענה ב"כ המשיבה. אחריו נשא את דברו אביו של המנוח, מר משה כץ. בדבריו הוא עמד על אכזריותם של העותרים אשר היו בני בית בשכונת מגוריה של המשפחה ועל המעשה הזוועתי שהם ביצעו בבנו. הוא סיפר על השפעת המעשה על ילדיו ונכדיו והוסיף כי הוא חושב שהעותרים עדיין מסוכנים. אחריו השמיעה את דבריה אימו של המנוח. היא שבה וסיפרה, במר ליבה, על מעשיהם האכזריים של העותרים, על כך שבחרו כקרבן למעשיהם ילד יהודי ולא ילד בכפר ערבי. היא הביעה דעתה שהם מסוכנים גם כיום והוסיפה בין היתר דברים אלה: