ביטול גרות במקרה של הטעיית בית הדין

פסק דין (עקרוני)

תיאור המעשה בקצרה

ארבעה מתגיירים עברו תהליך גיור בבית הדין המיועד לכך לאחר שנכנסו לארץ וקיבלו אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות על יסוד טענה שהם בניו יהודי ומסמכים (כוזבים כפי שהתברר) שתמכו בטענה זו.

לאחר מכן התברר למשרד הפנים שהללו אינם בניו של אותו אדם, וכניסתם לארץ נעשתה על סמך מידע שאינו נכון, ובעקבות המידע החדש שהתקבל הודיע להם משרד הפנים על ביטול האזרחות.

המתגיירים זומנו לבית הדין לבירור בשל החשש שבקשתם להתגייר הייתה בנימוקים שאינם כנים וכי התקבלו לבית הדין – לדיון בבקשתם ולבסוף לגיור על בסיס נתונים שאינם אמת. בהחלטה נאמר שאם אכן יש ממש באותם דברים ייתכן ובית הדין ישקול את ביטול הגירות.

בית הדין לגיור אכן קבע לבסוף כי הגיור בטל, על החלטתו זו הוגש ערעור שהוכרע בפסק דין של בית הדין הגדול.

מאחר שהשאלות שעלו הן שאלות עקרוניות מצאתי לנכון לחוות דעה בשאלות אלה ולצרף אותה לתיק בהסכמת יושב ראש מותב בית הדין שדן בו. הכול – לאחר השלמת הדיון ופסק הדין שבתיק, כדי שלא יהיה בדברים משום התערבות בפסיקתו של המותב שדן בעניינם של המערערים הספציפיים, (וכאמור בהחלטתו של יושב ראש המותב שדן בתיק, הגר"א איגרא, מיום י"ד באלול (22.8)).

דיון

האפשרות לביטול הגרות יכולה לבוא מכוח שני נימוקים:

א.         כאשר מתברר לאחר זמן שקבלת המצוות של הגר לא נעשתה באופן כן ואמיתי אלא מן השפה ולחוץ, שיש לומר שגרות זו – אין בה קבלת מצוות, שלהלכה מעכבת אף בדיעבד.

ב.         כאשר מתברר לאחר זמן שאילו הייתה האמת ידועה לדיינים בשעת הגרות לא היו מקבלים אדם זה לתהליך הגיור, יש מקום לדון אם אפשר לבטל את "מעשה בית הדין" של הגרות, וכעין דיני מקח טעות וכיוצא בזה.

א.   כאשר מתברר לאחר זמן שקבלת המצוות לא הייתה קבלה אמיתית

כאשר מתברר לאחר זמן שקבלת המצוות של הגר לא נעשתה באופן כן ואמיתי אלא מן השפה ולחוץ, יש מקום לומר שלא הייתה בגרות זו קבלת מצוות, ואם כן, לדעת רוב הפוסקים הגרות לא חלה אף בדיעבד. נדון זה תלוי בשתי שאלות:

א. בהנחה שאכן לא הייתה דעתו לקבל על עצמו עול מצוות – אם מאחר שאמר בפיו בבית הדין שמקבל על עצמו לקיים מצוות, יש להתייחס לדעתו באותה שעה כאל 'דברים שבלב' ש'אינם דברים';

ב. אם יש להוכיח ממעשיו של הגר לאחר זמן מה הייתה דעתו בשעת הגרות, או לא, שכן ייתכן שאף אם לאחר הגרות לא קיים מצוות בפועל, אין זה אלא שחזר בו מהקבלה שהייתה בשעת הגרות.

היסוד שעליו בנויים דינים אלו הוא דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יג הלכות יד–יז):

(הלכה יד) [...] שהמצוה הנכונה: כשיבא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא – בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא – בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה, מקבלים אותן שנאמר "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה".

(הלכה טו) לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה: בימי דוד – שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה – שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם [בנוסחים שלא שונו בגלל הצנזורה: הגויים] בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם – לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.

(הלכה טז) ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום – חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם [בנוסחים הנ"ל: גויות] ובאיסורן עומדין. ועוד, שהוכיח סופן על תחלתן, שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן ובנו להן במות. והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר "אז יבנה שלמה במה".