ביהמ"ש: למכולת, פיצריה ומסעדה מותר למכור חמץ בפסח

בכל אחד מארבעת כתבי האישום הואשמו הנאשמים בעבירה של "איסור הצגת חמץ", הקבועה בסעיף 1 בחוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986. בדיון שהתקיים ביום 29.11.2007 העלו באי-כוחם של הנאשמים שורה של טענות מקדמיות שלפיהן, כך לטענתם, יש לבטל את כתבי האישום. טענות אלו הושלמו בכתב, והמאשימה השיבה להן. מכאן החלטה זו.

א.         האישומים

2.         סעיף 1 בחוק חג המצות, שעניינו העבירה של "איסור הצגת חמץ", קובע לאמור:

                        "מצהרי יום י"ד בניסן עד עשרים דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן, לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה; לעניין זה, 'מוצר חמץ' -

(1)     לחם;

(2)     לחמנייה;

(3)     פיתה

(4)     כל מוצרי קמח חמץ אחרים".

3.         העבירות שבהן הואשמו הנאשמים נעברו, על-פי כתבי האישום, במהלך חג הפסח אשתקד (התשס"ז), אשר חל בין יום 2 באפריל (י"ד בניסן) לבין יום 9 באפריל (כ"א בניסן) 2007.

כל אחד מהנאשמים בכל אחד מארבעת כתבי האישום, הואשם בשל היותו בעל העסק המוזכר בכתב האישום שהוגש בעניינו (סעיף 2 בחלק העובדות). כך תוארו העובדות בכל אחד מכתבי האישום:

ת"פ 4726/07: "בתאריכים 2.4.2007, 3.4.2007, 4.4.2007, 5.4.2007, 8.4.2007 ו-9.4.2007, במהלך חג הפסח, הציגו הנאשמים בפומבי במכולת 'טרמינל 21' ברחוב שלומציון המלכה 2 בירושלים, מוצר חמץ, עוגיות וופלים למכירה או לצריכה".

ת"פ 4727/07: "בתאריכים 4.4.2007, 5.4.2007, 8.4.2007, 9.4.2007, במהלך חג הפסח, הציג הנאשם בפומבי במסעדת 'רסטובר' בשדרות בן-מימון בירושלים מוצר חמץ, לחם ועוגות למכירה או לצריכה".

ת"פ 4729/07: "בתאריכים הבאים 3.4.2007, 4.4.2007, 5.4.2007, 6.4.2007, 7.4.2007, 8.4.2007, 9.4.2007, במהלך חג הפסח, הציג הנאשם בפומבי בפיצריה 'פיצה צ'ילי' ברחוב הלל 28 בירושלים פיצה רגילה, למכירה או לצריכה".

ת"פ 4730/07: "בתאריכים הבאים 3.4.2007, 4.4.2007, 5.4.2007, 6.4.2007, 7.4.2007, 8.4.2007, 9.4.2007, במהלך חג הפסח, הציגה הנאשמת בפומבי במסעדת 'איוו מיט בורגר בע"מ' ברחוב עמק רפאים 38 בירושלים, מוצר חמץ, לחמניות, למכירה או לצריכה".

ב.         הטענות המקדמיות

4.         עורך הדין גלעד ברנע, בא-כוחו של הנאשם שחר לוי (ת"פ 4727/07), טען שורה של טענות מקדמיות, אשר מצדיקות לטענתו את ביטול כתב האישום עוד בטרם יבורר התיק לגופו.

תחילה טען כי יש למחוק מכתב האישום את הביטוי "מוצר חמץ", בהיותו ביטוי עמום, שאינו מאפשר לנאשם להתגונן מפניו.

טענתו העיקרית הייתה, שעל בית המשפט להורות על ביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, בהתאם לסעיף 149(10) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע שניתן לעשות כן אם נמצא כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". לטענת עו"ד ברנע, על בית המשפט לפעול בהתאם לסמכות זו משורה של טעמים. העיקרי שבהם הוא, שמדובר בהוראת חוק אשר נחקקה לפני למעלה מעשרים שנה, בשנת 1986 (החוק התקבל בכנסת ביום 4.8.1986. פורסם בס"ח 1191, 13.8.1986, עמ' 220). מאז נחקק, מעולם לא נאכף באמצעות הגשת כתבי-אישום. לטענתו, היקף הניסיון שנעשה, אם בכלל, לאוכפו באמצעות הודעות קנס, כלל אינו ברור. כראיה לכך הצביע על מחקר שנערך על-ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בנושא "אי אכיפת חוקים" (פורסם באתר האינטרנט של הכנסת. אינו נושא תאריך). כך לטענתו עולה גם מדיוני הכנסת בנושא שאלת אכיפת החוק (בהקשר זה הפנה לדברי הכנסת מתאריכים 3.5.2007 ו- 28.3.2007).

על יסוד האמור, ולאור הדברים שהובאו בדברי הכנסת, טען עו"ד ברנע, שההחלטה על הגשת כתבי האישום איננה מבטאת מדיניות סבירה והוגנת של אכיפת איסור פלילי. לטענתו, אין זו החלטה של היועץ המשפטי לממשלה, העומד בראש התביעה הכללית, אלא החלטה שנובעת משיקול דעת של שר הפנים במועד הרלוונטי, או של ראש הרשות המקומית. מכאן לטענתו, שההחלטה על הגשת כתבי האישום נובעת משיקולים מפלגתים, פוליטיים, או כיתתיים.