ביהמ"ש העליון קיבל טענת 'אליבי' - זיכה נאשם מעבירת אינוס

השופט ס' ג'ובראן:

1.             כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום (פ 189/03), במסגרתו הואשם בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-(ב)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מספר רב של עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין; עבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיפים 245(א) ו-(ב) לחוק העונשין; ועבירות רבות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

2.             כפי שעולה מכתב האישום, המערער היה נשוי למתלוננת בין השנים 1988 ו-2002. לשניים נולדו שני בנים ובת. ביום 24.11.2002 סיפר המערער למתלוננת כי ברשותו קלטת בה היא נראית מקיימת יחסי מין עם אדם אחר. מיד לאחר מכן נטען כי המערער כפה על המתלוננת לכתוב הצהרה לפיה היא מודה כי בגדה בו במשך שבע שנים עם אדם זה, על אף שעובדה זו לא הייתה נכונה. בסמוך לאחר מכן פתח המערער בהליכי גירושין מהמתלוננת, והודיע לה כי באם לא תעזוב את דירת מגוריהם ותשאיר במשמורתו את שני הבנים, יפיץ ברבים את דבר בגידתה בו ואת הקלטת. בעקבות זאת הסכימה המתלוננת לתנאי הגירושין שהכתיב לה המערער ועברה לדירה אחרת, יחד עם בתה. עוד נטען בכתב האישום כי לאחר שהתגרשו השניים בחודש דצמבר 2002, הוסיף המערער להתקשר למתלוננת ודרש ממנה במספר מקרים כי תשלם בעבורו חובות שונים, ולא יפרסם - את דבר הבגידה ואת הקלטת. עוד פנה המערער במקרים רבים למתלוננת ודרש כי תסכים להצטלם עמו ל"קלטת פרידה", בה יונצחו שניהם מקיימים יחסי מין, ולא - יפיץ ברבים את הקלטת הראשונה. במהלך חודש פברואר 2003 נכנעה המתלוננת לאיומיו של המערער והסכימה לקיים עמו יחסי מין, שיונצחו בקלטת. זמן קצר לאחר מכן הגיעה המתלוננת לביתו של המערער, שם קיים עמה יחסי מין, תוך שימוש באביזרי מין שונים, ותוך שהוא קושר אותה למיטה. כשבועיים לאחר צילום "קלטת הפרידה" הראה המערער את הקלטת למתלוננת, לאחר שערך אותה כך שהוא עצמו לא הופיע בה עוד. המערער איים על המתלוננת כי באם לא תעשה כדברו יפיץ את הקלטת. לאחר מכן המשיך המערער ודרש כי המתלוננת תוסיף ותשלם בעבורו חובות.

           בתגובתו לכתב האישום הודה המערער כי תיעד את המתלוננת מקיימת יחסי מין עם אדם אחר, אך הכחיש כי סחט אותה. בנוגע ל"קלטת הפרידה" טען המערער כי ההחלטה על צילום קלטת מסוג זה הייתה משותפת לו ולמתלוננת, אך כוונתם לא יצאה בסופו של דבר לפועל, וממילא לא ביצע את המעשים שיוחסו לו בנוגע לקלטת זו.

בית המשפט המחוזי

3.             בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא מ' בן דוד והשופטים א' אברהם ו-ג' (דה ליאו) לוי) הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט בעבירה של הדחה בחקירה, בה חזרה בה המשיבה מבקשתה להרשיע את המערער. עוד קבע בית המשפט כי הוכחה במהלך המשפט אשמתו של המערער בעבירות של האזנת סתר ופגיעה בפרטיות, וגם בהן הוחלט להרשיעו.

בית המשפט ביסס את עיקר הכרעת דינו על עדותה של המתלוננת, אותה מצא מהימנה. בית המשפט ציין כי המתלוננת הותירה בו רושם כמי שביקשה לספר את שארע לה מבעלה לשעבר, וקבע כי דברים אלו אינם בבחינת עלילה שביקשה להעליל עליו, כי אם אירועים שאכן אירעו. מנגד קבע בית המשפט כי עדותו של המערער הייתה חסרת כל מהימנות, ודחה אותה. בית המשפט קבע כי המערער ראה את עצמו כמי שחרב עליו עולמו בשל מעשה הבגידה של אשתו, ומשום כך ראה הצדקה לכל אשר יעשה בה.

בית המשפט הוסיף ומצא חיזוק לעדותה של המתלוננת בעדותו של רב הישוב בו התגוררו השניים, אשר העיד כי המתלוננת סיפרה לו אודות סחיטתה בידי המערער, וכי שוחח על כך עם המערער עצמו. בכל הנוגע לעניין "קלטת הפרידה" מצא בית המשפט חיזוק לעדותה של המתלוננת בעדותו של המערער, במסגרתה הודה בלידתו של הרעיון להנציח בצילום וידאו אקט מיני כלשהו עם המתלוננת. כן קבע בית המשפט כי גם אם הביעה המתלוננת את הסכמתה לביצוע האקט המיני "בקלטת הפרידה", הרי שהסכמה זו נבעה אך ורק מאיומיו של המערער, וכי ממילא לא הסכימה לקיומו של האקט המיני, כפי שבוצע בפועל, והתחננה בפני המערער כי יחדל ממעשיו.

בית המשפט התייחס גם לכך שבהודעותיה הראשונות לא ידעה המתלוננת את המועד המדויק בו נעשתה קלטת הפרידה, ולכך שבעת חקירתה הראשית העידה כי הדבר נעשה ביום 20.2.2003 ואילו בחקירתה הנגדית תיקנה עצמה וציינה כי מדובר ביום 19.2.2003. בעניין זה עמד בית המשפט על כך שהמערער הציג ראיה לפיה לכאורה שוחחה המתלוננת במכשיר הטלפון הנייד שלה בבוקרו של יום ה-19.2.2003 (בשעה שבה לפי הנטען התרחש האונס), ואולם קבע כי אין בראיה זו כדי להביא לזיכויו של המערער, אלא לכל היותר להצביע על כך שהאונס לא אירע בתאריך 19.2.2003.

4.             ביום 22.11.2006 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של שתים עשרה שנות מאסר בפועל; ארבע שנות מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור כל עבירה על פרק י' סימן ה' לחוק העונשין; ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור כל עבירה מן העבירות בהן הורשע בהכרעת הדין, למעט עבירות האינוס. בית המשפט ציין בגזר דינו כי מעשיו של המערער ראויים לכל גנאי, ועומדים בקצה הגבוה של מדרג החומרה.

5.             מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש.

טענות הצדדים

6.             את עיקר ערעורו מפנה המערער כנגד הרשעתו בעבירת האינוס. בעניין זה שב המערער וטוען כי צילום קלטת הפרידה כלל לא יצא אל הפועל, וכי מלכתחילה מדובר על תכנון שבוצע בהסכמת המתלוננת. לטענת המערער שגה בית המשפט משלא ייחס את המשמעות המתבקשת מטענת "האליבי" אותה העלה, לפיה ביום 19.2.2003, בזמן בו טענה המתלוננת בעדותה כי התבצע האינוס, ניהלה המתלוננת מספר שיחות ממכשיר הטלפון הנייד שלה, ובמקביל התקשר אליה המערער ושוחח עמה - דבר המפריך, לטענתו, את גרסתה.

מוסיף המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משקיבל את גרסתה של המתלוננת בדבר האונס כמהימנה, לאור העובדה שגם כאשר היא פנתה לראשונה למשטרה, מספר חודשים לאחר האירוע הנטען, היא לא טענה כי נאנסה על ידיו. לטענתו, אף התנהגותה של המתלוננת לאחר שלטענתה נאנסה על ידו מצביעה על כך שאירוע זה לא היה ולא נברא. כן מוסיף המערער וטוען כי יש בשקרים שנתגלו בעת עדותה של המתלוננת כדי לערער את מהימנותה.

לחלופין טוען המערער כי העונש שהוטל עליו סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה.

7.             המשיבה סומכת מנגד את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, מחומר הראיות עולה כי המערער סחט את המתלוננת כספית ומינית. בכל הנוגע לתאריך בו בוצע האינוס טוענת המשיבה כי התאריך אותו ציינה המתלוננת בעדותה אינו תאריך מדויק והוא לא הוצג כמועד ודאי. לפיכך לשיטתה אין בראיות אותן הביא המערער כדי להפריך את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה התקיים מעשה האונס, אלא לכל היותר להביא לקביעה כי התבצע ביום אחר.

לגבי העונש שנגזר על המערער טוענת המשיבה כי מדובר אמנם בעונש שאינו קל, אולם לנוכח העבירות החמורות בהן הורשע המערער, ולנוכח נסיבותיהן הקשות, מדובר בעונש הולם.

דיון

8.             כאמור, עמוד התווך של הרשעתו של המערער בעבירת האינוס הינו עדותה של המתלוננת. מחומר הראיות עולה בצורה ברורה כי המערער החזיק בידיו קלטת המתעדת את המתלוננת מקיימת יחסי מין עם אדם אחר, והמערער עשה שימוש בקלטת זו, ובעצם הבגידה, ככלי לסחיטת המתלוננת. בשל כך הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות של סחיטה, הטרדה, האזנת סתר ופגיעה בפרטיות. לא מצאתי מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בעבירות אלו, ואף ערעורו של המערער בעניין זה נטען בשפה רפה ביותר.