ביהמ"ש העליון קבע כי ניתן לערער על החלטות ביניים בהליכי ההסגרה

השופט א' א' לוי

הרקע

1.        המשיבים מבוקשים לדין בארצות-הברית באשמת הונאה של אזרחים אמריקניים מהם הוציאו, על-פי החשד, מיליוני דולרים במרמה. ארצות-הברית ביקשה את הסגרתם לידיה, ובעקבות כך עתר היועץ המשפטי לממשלה לבית-המשפט המחוזי בירושלים למען יכיר במשיבים בני-הסגרה. בעוד עתירתו תלויה ועומדת, נדרש בית-המשפט המחוזי לעתירה שהגישו המשיבים, ולה שני ראשים: האחד, כי בקשת ההסגרה שהוגשה בשפה האנגלית, על כלל נספחיה, תתורגם לעברית; השני, כי בנוסף לחומר הראיות שביסוד הבקשה, אותו הם זכאים לקבל מכוח הדין ונאסף רובו ככולו בידי רשויות החקירה בארצות-הברית, תימסר למשיבים רשימת הראיות שאספו נגדם הרשויות בישראל. בשתי הסוגיות כאחת נעתר בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' בן-אור) לבקשה, ועל כך עורר בפנינו היועץ המשפטי לממשלה.

2.        בענין התרגום נשען העורר על המצב הנוהג בישראל מזה שנים, בו אין המדינה דורשת מן הגורם מבקש ההסגרה להגיש את בקשתו בעברית, ואף אינה נוטלת את מלאכת התרגום על שכמה. עלות התרגום היא יקרה, הוא אורך זמן, ועלול בתוך כך להאריך את משך החזקתו במעצר של אדם שאת הסגרתו מבקשים. עוד עשויה קביעתו כתנאי מחייב להטיל את האחריות לאיכותו ולתוכנו על המדינה, ענין שאינו נקי מקשיים. הטלתה של חובת התרגום על המדינה כמוה, אפוא, כשינוי סדרי עולם בדיני ההסגרה, עמו מתקשה העורר להשלים. באשר לרשימת הראיות שנאספה בישראל, מטעים העורר את מה שזכה לביטוי נרחב בפסיקה, היינו, את דמותה החדשה של הפשיעה הבין-לאומית, המחייבת מאמצי חקירה חוצי גבולות ומשותפים למדינות מספר (ראו ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 392 (2005)). משום מה, המסקנה שמבקש הוא לחלץ מכך, היא כי אין לחשוף בפני מבוקש חומרי חקירה מעבר לראיות שבידי המדינה המבקשת. בלבו של היועץ המשפטי לממשלה מקנן חשש ממשי, כי קביעותיו של בית-המשפט המחוזי יובילו לסיכולם של הליכי ההסגרה, יחתרו תחת תכליתו של מוסד משפטי זה ויסכנו חקירות המתנהלות במקביל.

3.        בית-המשפט המחוזי לא ראה יסוד לחשש זה, וקבע כי נגישותו של המבוקש לחומר הראיות היא יסוד מוסד ביכולתו להתגונן מפני הכוונה להעמידו לדין בארץ אחרת. את חובת הגילוי המוטלת על המדינה צמצמה, בהתאם, הערכאה הראשונה אך לראיות הרלוואנטיות להגנתו של המבוקש מפני מעשה ההסגרה.

הערר

4.        ראשית שאלה היא, כלום שמורה לעורר זכותו להשיג על קביעותיו של בית-המשפט קמא, חרף היעדרה של הוראה מפורשת בדבר ערר בחוק. הכלל הוא, ש"אין זכות ערעור או ערר אלא אם החוק מקנה זכות זאת במפורש" (השופט י' זמיר בבש"פ 3403/98 סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 620, 624 (1998)). חוק ההסגרה, כמו התקנות שהותקנו לפיו, אינם כוללים הוראה המתירה ערר על החלטה בענין גילוי ראיות. חובת הגילוי קבועה בתקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970, שזו לשונה:

           יישומה של תקנה 8 עשוי להצריך את הכרעתו של בית-המשפט שעל ההסגרה בשאלה מהו "חומר ראיות הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר". הכרעה שיפוטית שכזו עשויה להכריע את גורלה של עתירת ההסגרה, והשפעתה על פרשת הגנתו של המבוקש אפשר שתהא ניכרת. אלא שכאמור, התקנות שותקות לגבי הזכות להשיג על אותה הכרעה בפני ערכאה שיפוטית גבוהה יותר. יש שיראו בכך הסדר שלילי, המותיר את ההשגה על החלטת הביניים הזו לשלב הערעור על ההחלטה העיקרית בענין הסגרה, ערעור שהזכות לו קבועה בסעיף 13 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954. עמדתי היא אחרת. להשקפתי, יש לגזור בענין זה גזירה שווה מן ההסדר המקביל שבחוק סדר הדין הפלילי, לענין גילוי ראיות בהליך עונשי שבפני בית-משפט בישראל. 

5.        סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מטיל על המדינה את החובה למסור לנאשם את כל חומר הראיות שבידיה ונוגע לאישום, ומאפשר בתוך כך לבעלי-הדין לערור על החלטתה של הערכאה הדיונית: