ביהמ"ש העליון: מימון דק יכול להוות עילה להדחיית חובם של בעלי המניות

השופט א' רובינשטיין:

א.        שני ערעורים על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת (סגנית הנשיא ד"ר אפל דנון) מיום 16.3.04 בתיק פשיטת רגל 168/00. ביום 17.9.03 החליט המשיב, מפרק חברת אפרוחי הצפון בע"מ (להלן החברה), בתביעות חוב שהגישו המערערים - בעלי מניות בחברה. על החלטות אלו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (בש"א 1083/04 מדגרית רמת יוחנן נ' עו"ד טומי מנור (לא פורסם); בש"א 2135/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור(לא פורסם)). כלפי פסיקתו של בית המשפט המחוזי הוגשו הערעורים שבפנינו (ע"א 4347/04 מדגרית רמת יוחנן; ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק). שני הערעורים נשמעו כאחד, וכיון שמדובר בתשתית עובדתית שהיא ברובה זהה, ובשאלה משפטית אחת, ניתן פסק דין זה במאוחד בשני התיקים. השאלה המשפטית המרכזית שבפנינו עניינה מתי, ובאילו תנאים, מצדיק מימון דק את הדחיית חובם של בעלי מניות בחברה התובעים את החברה כנושים. אומר כבר כאן, כי על המקרה חל סעיף 6(ה) לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 בנוסח שקדם לתיקון תשס"ה, במסגרתו הוגדרו מחדש - והוחמרו, כפי שיפורט להלן - התנאים להרמת מסך ולהדחיית חוב. אוסיף, כי הפרשנות המתחייבת ראוי שתידרש גם לתיקון תשס"ה.

החברה ופירוקה

ב.        החברה הוקמה ביום 22.3.98 על ידי התארגנות רבייה העמק אגודה שיתופית בע"מ (66%, להלן העמק), ועל ידי מדגריית רמת יוחנן (33%, להלן רמת יוחנן). העמק היא אגודה שיתופית ובה שישה חברים - שלושה קיבוצים: משמר העמק, שריד וחפציבה, ושלושה מושבים: כפר יחזקאל, מולדת וכפר יהושע. החברה רכשה ביצים ושירותי הדגרה, בין היתר מהמשקים חברי העמק ורמת יוחנן, ושיווקה את תוצרתם - אפרוחים למגדלי פטמים. הון המניות המונפק של החברה עמד על 190 ש"ח בלבד, והיא מימנה את פעולותיה באמצעות פער בין תקופת האשראי שקיבלה מהעמק ורמת יוחנן (120 יום), לבין האשראי שנתנה ללקוחותיה (90 יום). בשנת הפעילות הראשונה (1998) הרוויחה החברה 1,500,000 ש"ח, מתוכם חולק כדיבידנד סך 600,000 ש"ח, והיתרה נזקפה לזכות בעלי המניות כהלוואת בעלים. לאחר שנה זו חלה הידרדרות קשה בפעילות החברה, ובתוך זמן קצר קרסה והפכה חדלת פרעון (יום הפירוק היה 13.8.00).

ג.        המשיב, בהחלטותיו מיום 17.9.03, הצביע על ארבע סיבות עיקריות לקריסת החברה: ראשית, התבססות החברה על זן עופות הידוע בשם "ענק", שנחשב בראשית דרכו כמוצלח במיוחד, אך לאחר מספר דורות של עופות התגלו בו כשלים גנטיים חמורים שהביאו לקריסתו המסחרית. בין המערערים וחברת ענק (להלן ענק), מפתחת הזן, היו הסכמים שקדמו להקמת החברה. לאחר הקמת החברה, בשנת 1998, נחתם הסכם משולש בין ענק, החברה ומשמר העמק (להלן ההסכם המשולש או ההסכם). במסגרת הסכם זה, שעליו יורחב הדיבור בהמשך, נוצרה זיקה משמעותית, עד כדי זהות תפעולית, בין החברה לזן העופות. במסגרת ההסכם התחייב משמר העמק להסב את המדגרה שברשותו לטובת עופות מסוג ענק, ובכך איפשר לשאר המשקים של בעלי המניות להגדיל את היקף ייצורם של הביצים מן הזנים האחרים. עם קריסתו של הזן קרסה גם ענק, וגם לכך השפעה על תביעות החוב שלפנינו. שנית, כנטען, העדיפה הנהלת החברה את טובת בעלי העניין בה על פני טובת החברה. בין היתר, המחיר ששילמה החברה בעבור הביצים ושירותי ההדגרה נקבע מראש, וללא זיקה למחירי השוק של האפרוחים ששיווקה החברה בפועל. שלישית, עקב האיכות הירודה של תוצרתה נאלצה החברה להסתמך על השוק הפלסטינאי, שם הלך מוסר התשלומים והידרדר, עד שנוצרו חובות שלא ניתן לגבותם. רביעית, נטען לניהול כושל של החברה. המשיב ציין כי מנכ"ל החברה שימש גם כמנהל העמק וכדירקטור בחברת ענק; וכי יו"ר החברה היה נציג רמת יוחנן.

ד.        עם תחילת קריסתה של החברה, בשנת 1999, הוסר בפועל המסך בין חברי העמק לבין החברה, והחלה התחשבנות ישירה בין היישובים חברי העמק לבין החברה. במקביל פרעה החברה את רוב חובה להעמק, תוך הגדלת החוב למשקי הספקים, בכללם המשקים החברים בהעמק. ממצאים אלה נקבעו כאמור על ידי המפרק בהחלטותיו מיום 17.9.03, והם חזרו ואושרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (עמ' 17).

תביעת רמת יוחנן

ה.        ביום 20.1.01 הגישה רמת יוחנן תביעת חוב בסך 2,648,083 ש"ח, בגין ייצור ביצים והדגרתן בעבור החברה, ואספקת שירותים נלוים בקשר לכך. בהחלטתו קבע המפרק כי "בספרי החברה רשומה יתרת זכות לתובע בסך 2,313,032.56 ש"ח וזהו סכום התביעה שאני מאשר" (עמ' 5). בית המשפט המחוזי אישר את קביעת המפרק והוסיף "על המפרק לבדוק שנית בספרי החברה ולראות מניין הפער שבין הסכום הנדרש 2,684,083 ש"ח לבין הסכום שאושר" (עמ' 21). כן החליט המפרק על הדחיית תשלום החוב לרמת יוחנן עד לאחר שהחברה תפרע את כל חובותיה לנושים. רמת יוחנן אינה מערערת על גובה החוב שאושר, אלא על הדחייתו בלבד.

תביעת משמר העמק

ו.        תביעת החוב של משמר העמק הסתכמה בקרוב לשניים וחצי מליון שקלים, לפי הפירוט הבא: (1) חוב בגין ביצים שסופקו לחברה - 1,364,520 ש"ח; (2) השקעה במדגרה על פי ההסכם המשולש - 200,000 ש"ח; (3) פיצוי בעבור ריקון המדגרה לפי ההסכם עם ענק - 40,000 ש"ח; (4) ערבות לחוב ענק בהתאם להסכם - 484,061 ש"ח; (5) סחורה שסופקה מהתארגנות העמק - 384,814 ש"ח. המפרק אישר רק את התביעה לפי סעיף 1 - קרי החוב בגין הביצים שסופקו - ומתוכה סך 1,138,423 ש"ח בלבד - כנטען, בהתאם לחוב המופיע בספרי החברה, והורה על הדחייתו. בערעורו בבית המשפט קמא חלק משמר העמק הן על דחיית תביעות החוב בסעיפים 4-2 הנזכרים (לא הוגש ערעור בגין דחיית התביעה בסעיף 5), והן על הדחיית התביעה שאושרה. נדון אפוא בסוגיית הדחיית החוב, המשותפת לשני הערעורים, ונשוב אחר כך לבחינת טענותיו של משמר העמק בדבר גובה החוב שאושר.

הדחיית חוב

ז.        כאמור, הורה המפרק - המשיב - על הדחיית חובם של המערערים. שני טעמים הובאו להצדקת ההדחיה: (א) מימון דק: כזכור ההון העצמי של החברה עמד על 190 ש"ח בלבד. מימון החברה נעשה באמצעות שני סוגים של הלוואות בעלים: הלוואה בסך 900,000 ש"ח (סעיף 16 להחלטה בעניין רמת יוחנן), ואשראי ספקים שאף הוא בא בגדרי הלוואת בעלים (סעיף 31). בהעדר הון עצמי מספק שישמש לנושים "כרית ביטחון", קבע המשיב כי המדובר במימון דק. (ב) התנהלות פסולה: המשיב הצביע על שורה של פגמים בהתנהלות המערערים והחברה, ובעיקר "עירוב בין העסקים והאינטרסים של החברה לבין אלה של בעלי המניות", העדפת האינטרסים של בעלי המניות על פני האינטרסים של החברה, וניגוד עניינים של נושאי משרה בחברה. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעות המשיב במלואן, ואישר את הדחיית החוב, תוך שהוא מתייחס לאשראי הספקים כאל הלוואת בעלים.

טענות המערערים נגד ההדחיה

ח.        ביחס לעילת המימון הדק טענו המערערים, במישור העובדתי, כי החברה כלל לא מומנה במימון דק: הון המניות אכן עמד על 190 ש"ח, אך מנגד מימנו בעלי המניות את החברה בצורה מספקת הן באמצעות הלוואות בעלים והן באמצעות אשראי ספקים. נטען כי בניגוד לאמור בהחלטת המפרק עמדו הלוואות הבעלים, נכון ליום הפירוק, על 1,500,000 ש"ח (כפי שאכן מופיע בדו"ח שהגיש המפרק), וכן כי הבעלים מימנו את החברה באמצעות אשראי ספקים של למעלה משלושה מליון ש"ח. נטען כי יש להתייחס גם לאשראי ספקים הניתן מאת בעלי המניות כחלק מהון החברה בכל הנוגע להחצנת הסיכונים, ומסיבה זו יש לדחות את טענת המימון הדק. עוד נטען, כי לאחר שנקלעה החברה לקשיים הוחלט להפחית למפרע את מחיר הביצים שחייבת החברה לשלם למערערים, ובכך בעצם העבירו המערערים לחברה הון בעלים בסך 1,500,000 ש"ח. נטען כי בהתחשב בהיקף הפעילות של החברה, שילובם של מקורות מימון אלה מביא למסקנה כי אין המדובר במימון דק. עוד נטען כי לא נערך דיון בטענות עובדתיות אלה, ובית המשפט הסתמך בלעדית על החלטת המשיב, מבלי שהוגש בעניין תצהיר והמשיב לא נחקר. לא למותר לציין כי ביום פירוקה עמדו חובות החברה על פחות מעשרה מליון ש"ח. סוף דבר, הטענה היא כי לא היה למערערים יומם בבית המשפט, ולראיותיהם לא יוחס משקל.

ט.        במישור המשפטי נטען, כי יש להבחין בין תביעות חוב של המערערים כבעלי מניות (בעיקר ביחס להשבתן של הלוואות הבעלים), לבין תביעתם במעמדם כספקי החברה. נטען כי גם אם ראוי לדחות או להדחות את השבת הלוואת הבעלים (העמק תבעה את השבת הלוואת הבעלים; רמת יוחנן מחלה, כנטען, על סכום זה), הנה בכל הנוגע לאשראי כספקים מעמדם של המערערים זהה למעמדם של שאר נושי החברה, שסיפקו לה תוצרת שבעבורה טרם קיבלו תשלום. עוד נטען, כי קביעת המפרק "נובעת מבלבול מושגים בין הלוואת בעלים או אחר, לבין החוב שנוצר בכובע השני, הוא הכובע של הספק" (סעיף 6 לסיכומי רמת יוחנן).

י.        ביחס לאופן ניהולה של החברה נטען, כי המשיב לא ביסס את קביעותיו העובדתיות, וכי קריסת החברה נבעה מההחלטה העסקית להשקיע בזן ענק כנזכר, שרק לאחר מעשה, כעבור מספר דורות של עופות, התברר שהוא לוקה בפגמים גנטיים. עוד נטען, כי המשיב טעה בקביעתו העובדתית שמדגריית רמת יוחנן וקיבוץ רמת יוחנן חד הם, ומסיבה זו מצא פגם בכך שחבר הקיבוץ שימש יו"ר החברה. בפועל, כך נטען, המדובר בתאגיד נפרד. ביחס לקביעת מחירי הביצים שתשלם החברה למערערים נטען כי המחיר היה נמוך מן המקובל בשוק, ובכל מקרה הופחת למפרע בהסכמת בעלי המניות, וכי אין להיאחז בטיעון הכללי של ניהול כושל, שכן כך ניתן לומר ביחס לכל חברה שקרסה בסופו של יום. ולבסוף, נטען כי לא הוכחה התנהגות חסרת תום לב של בעלי המניות, תוך העדפת טובתם על פני טובת החברה.

טענות המשיב

י"א.     עמדת המשיב היא, כי הלוואת בעלים אינה נחשבת חלק מהון החברה ולפיכך מדובר במימון דק. העובדה שהבעלים בחרו לוותר על ההלוואה אינה מעלה או מורידה. ועוד, המשיב התייחס לכך שלקראת קריסתה צמצמה החברה את חובה להעמק על חשבון הגדלת חובה למשקים השונים, לרבות המערערים. נטען כי המדובר בהעדפת נושים, שמטרתה הרחקת החוב מבעלת המניות - התאגדות העמק, אל עבר הספקים - המערערים, בניסיון לשפר את מעמדם בחלוקת נכסי החברה. המשיב ציין כי מתוך חובות של 24 מליון ש"ח שנצברו בשנתיים (ופחות) של קיום החברה אישר 11.5 מליון ש"ח, מתוכם 5 מליון ש"ח של המערערים. לעת הדיון היתה קופת הפירוק בהיקף 2.5 מליון ש"ח, ועשויה היתה שתגיע לשלושה מליון ש"ח. נושים אחרים קיבלו כ- 50%, והמערערים לא קיבלו דבר, נוכח ההדחיה. לשיטת המשיב אין צורך להציג בהדחיה מרכיב של חוסר תום לב, אך מכל מקום ההתנהלות לא היתה לטובת החברה אלא לטובת בעלי המניות.

הכרעה