ביהמ"ש העליון לא יתערב בהחלטת לשכת עוה"ד בעניין מועד תחילת התמחות

השופט ע' פוגלמן:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) בגדרו נתקבלה עתירתו של המשיב נגד לשכת עורכי הדין ונקבע, כי הוא יוכל להתחיל את התמחותו במשפטים במועד מוקדם מזה שנקבע על ידי הלשכה.

הרקע לערעור

1.         צ'רלי אבו סאלם (להלן:"המשיב") ביקש להירשם לאוניברסיטה ללימודי משפטים. לשם כך, היה עליו להיבחן בבחינה הפסיכומטרית, שציוניה הינם אחת מאמות המידה לקבלה לאוניברסיטה. המשיב נבחן בבחינה פסיכומטרית מספר פעמים, אולם הציון שקיבל היה נמוך מן הציון הנדרש לצורך קבלה ללימודי משפטים באוניברסיטה. בהמשך, קשר המשיב קשר עם אחר לפיו יתייצב האחרון במקומו ביום הבחינה וייבחן תחתיו. כך אכן נעשה, והלה נבחן במקומו בבחינה הפסיכומטרית שנערכה ביום 21.9.2001. בגין אלה הוגש נגד המשיב ביום 21.8.2005 - דהיינו, בחלוף ארבע שנים ממועד ביצוע העבירה -  כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, התחזות לאדם אחר וקבלת דבר במרמה לפי סעיפים 499(א)(2), 441 ו-415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה. בהמשך הורשע המשיב, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו ובגין הרשעתו נגזרו עליו חמישה חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בגובה 2000 ש"ח. ערעור שהגיש המשיב נגד העונש שנגזר עליו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו התקבל חלקית, באופן שבית המשפט הורה על ביטולו של רכיב המאסר המותנה שהוטל על המשיב בשל התארכות ההליכים הפליליים נגדו.

2.         עובר לסיומו של ההליך הפלילי, השלים המשיב את לימודיו לתואר ראשון במשפטים במכללה האקדמית ברמת-גן. במהלך חודש מרץ 2006 הגיש המשיב ללשכת עורכי הדין בישראל (להלן: "הלשכה") בקשה להירשם כמתמחה, אליה צורף כתב האישום שהוגש נגדו. בהמשך, ביקש המשיב להשעות את הטיפול בבקשתו להירשם כמתמחה עד לתום ההליך הפלילי בעניינו. ביום 30.11.2006 חידש המשיב את בקשתו לקבלת אישור התמחות ובהמשך אף שטח - באמצעות בא-כוחו - את טענותיו בפני ועדת ההתמחות שליד הועד המרכזי של הלשכה (להלן: "ועדת ההתמחות"). ועדת ההתמחות המליצה בפני הועד המרכזי של הלשכה לאפשר למשיב להתחיל את התמחותו במשפטים בתום חמש שנים ממועד מתן גזר דינו של בית משפט השלום, דהיינו, ביום 18.7.2011. זאת, בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע המשיב; במידת הזיקה שלהן לעניינים שבטוהר המידות; ובאיחור הרב שחל בהגשת כתב האישום נגדו. המלצה זו אושרה על ידי הועד המרכזי של הלשכה ביום 9.1.2007.

3.         המשיב הגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו עתירה המכוונת להחלטה זו, ועתירתו התקבלה. בפסק דינו קבע בית המשפט (כב' השופטת ש' דותן) כי יש לאפשר למשיב להתחיל את התמחותו במשפטים ביום 18.7.2009, ולא ביום 18.7.2011 כפי שקבע הוועד המרכזי של הלשכה. כנקודת מוצא לדיונו, ציין בית המשפט המחוזי כי להשקפתו, לא ניתן ליישם את הכללים המיועדים לשמירה על טוהר המידות של מקצוע עריכת הדין במנותק מהוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק המרשם הפלילי") "אשר בבסיסו מונחת התפיסה שככלל, אדם שהורשע בפלילים, נשא את עונשו ולא חזר לבצע עבירות בחלוף פרק הזמן הקבוע בחוק, זכאי לכך שעברו הפלילי יימחק, על כל השלכותיה של מחיקה זו, בין היתר כדי לאפשר לו להשתלב מחדש בחברה ולעסוק במקצועות שנחסמו בפניו בשל הרשעתו" (עמ' 3 לפסק הדין). הסדר זה, קבע בית המשפט, מהווה הסדר של "רהביליטציה אוטומאטית" בכפוף למועדים הקבועים בחוק המרשם הפלילי עצמו. ללשכת עורכי הדין, צוין בהמשך, הוענק שיקול הדעת לקצר את תקופת "הרהביליטציה" ומשכך, השאלה בה יש להכריע הינה האם ההחלטה לפיה על המשיב להמתין עד ליום 18.7.2011 בטרם יורשה להתחיל את התמחותו במשפטים הינה סבירה. על שאלה זו השיב בית המשפט כך:

"יודגש כי עד למועד שקצבה המשיבה יחלפו 10 שנים מיום ביצוע העבירה, ואילו הוגש כתב האישום בתוך זמן סביר, ניתן להניח כי לנוכח הודאתו של [המשיב], היה ההליך מסתיים עת היה בתחילת לימודיו דבר שהיה מאפשר לו לכלכל צעדיו בהתחשב בתוצאות ההליך, בין היתר על ידי בחירת מקצוע אחר. חלוף הזמן בנסיבות המקרה שבפני, הוא בעל משקל רב בבחינת שיקולי [המערערת]. [המשיב] ביצע את העבירות בהיותו נער בן 19. במהלך השנים שחלפו מאז, עלה בידו להוכיח כי מדובר במעידה חד-פעמית ושירות המבחן אף התרשם כי הפנים את תוצאות המעשה. בעודו בעיצומו של תהליך רכישת מקצוע ובניית עתיד נורמטיבי הוחזר הגלגל אחורנית ו[המשיב] נאלץ לשלם את מחיר חטאי נעוריו כחמש שנים לאחר ביצוע העבירות... מאחר שגזר הדין ניתן בחודש יולי 2006, סבורה אני כי האיזון הראוי בין זכויותיו של [המשיב] וההכרה בתשובתו לבין האינטרסים של הציבור, מחייב קיצור משך המניעות שהוטל עליו, באופן שייתן ביטוי לחוסר הסבירות שבהגשת כתב האישום ביולי 2005, שעה שלא היתה כל מניעה להגישו זמן קצר לאחר ביצוע העבירה" (עמ' 7-5 לפסק הדין).

            מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

4.         טענתה המרכזית של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן:"המערערת") היא כי החלטתה בעניינו של המשיב הייתה סבירה וכי בהליך קבלתה נשקלו כל השיקולים הצריכים לעניין באופן ראוי. משכך סבורה המערערת, כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט קמא. עוד טוענת המערערת, כי ככלל, ופרט למקרים חריגים, יש להתחשב בנורמה הקבועה בחוק המרשם הפלילי, לפיה כל עוד לא התיישנה העבירה אין להתעלם מביצועה וכך אכן נעשה במקרה שלפנינו. המערערת מוסיפה וטוענת, כי בית משפט קמא הניח, מבלי שהדבר הוכח, כי העיכוב הרב בהגשת כתב האישום ממועד העבירה היה בלתי מוצדק. מכל מקום, במניין השיקולים שנשקלו עובר לקבלת ההחלטה בעניינו של המשיב, ניתן משקל גם לעיכוב זה. להשקפת המערערת, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המשיב, לא היה מקום לאפשר לו להתחיל את התמחותו במועד מוקדם יותר מזה שנקבע על ידה, ופסק דינו של בית משפט קמא - המאפשר למשיב להתחיל את התמחותו במשפטים במועד מוקדם יותר - אינו משקף איזון ראוי בין האינטרסים המונחים על הכף, וביניהם האינטרס הציבורי בשמירה על טוהר מקצוע עריכת הדין.

המשיב סבור כי יש להותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו.

דיון והכרעה

5.         לשכת עורכי הדין אמונה, לפי נוסחו של סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"), על השמירה "על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין". בין שלל תפקידיה, אחראית הלשכה על רישום מתמחים (ראו סעיף 2 לחוק לשכת עורכי הדין. והשוו: על"ע 5277/03 וולפיש לואיס (חיים וייל) נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 31.5.2006), פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל. להלן: עניין וולפיש; על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו פ"ד נח(4) 55, 64 (2004); על"ע 8856/00 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין בישראל פ"ד נו(1) 258, 279 (2001) (להלן: עניין אל נסאסרה). כן ראו פסק הדין בדיון הנוסף: דנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין בישראל פ"ד נט(4) 637, 660 (2004) (להלן: דנ"פ אל נסאסרה)). התנאים לרישומו של מתמחה במשפטים נקובים בסעיפים 26 ו- 26א לחוק לשכת עורכי הדין ועיקרם בדרישה כי המועמד להתמחות סיים את לימודיו האקדמאיים. בנוסף, עומדת ללשכה הסמכות שלא לרשום מועמד להתמחות כמתמחה. וכך מורה אותנו בהקשר זה סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין:

            סעיף זה מעניק ללשכה שיקול דעת שלא לאפשר רישומו של מועמד כמתמחה. אכן, "על הוועד המרכזי לשמור על רמתו ועל כבודו של מקצוע עריכת הדין ולהקפיד לבל יסתננו לשורותיו מי שאינם ראויים לכך. קביעת אמות המידה של התנהגות ראויה של עורכי-דין מסורה, ככלל, למוסדות לשכת עורכי הדין המוסמכים. תפקידם אינו מסתכם בדאגה להענשת עורכי-דין העוברים עבירות משמעת. על הוועד המרכזי למנוע ממי שהתנהגותו בעבר מצביעה על כך שאינו ראוי לשמש עורך-דין, לקבל רישיון ולעסוק במקצוע עריכת הדין. אדם כזה לא יורשה להירשם כמתמחה ולא יירשם כחבר הלשכה. אכן, אין מחלוקת בין הצדדים ששיקול הדעת בעניין זה מוקנה לוועד המרכזי" (בג"צ 2708/93 עצמון נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין פ"ד מח (2) 57, 60 (1994) (להלן: עניין עצמון)). החוק אינו מפרט את אמות המידה להפעלתו של שיקול הדעת כאמור. גישת הלשכה, אשר עמדה בביקורתו השיפוטית של בית משפט זה, הינה כי השיקולים החולשים על ענייננו הם אלו הקבועים בסעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין, העוסק באי-רישום מועמד כחבר לשכה (עניין עצמון בעמ' 59. וראו גם: עניין אל נסאסרה בעמ' 264; על"ע 10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי הדין פ"ד נח(5) 695, 704 (2004) (להלן: עניין בולוס)). וכך מורה אותנו סעיף 44(א)(1) לחוק לשכת עורכי הדין: