ביהמ"ש העליון ימנע מלהתערב בהחלטת משטרת ישראל שלא להעמיד שוטרים לדין

השופטת מ' נאור:

9.2003, מצא את מותו מר שמעון דהן ז"ל (להלן: המנוח) לאחר שנעצר בידי שוטרים. העותרים שלפנינו, עזבונו של המנוח ובני משפחתו, תובעים את מיצוי הדין עם המשיבים 3-2, האחראים, לטענתם, למותו של המנוח ולסבל אשר נגרם להם בעטיו של האובדן. לאחר בדיקות חוזרות ונשנות שנערכו בדרגים הגבוהים ביותר בפרקליטות המדינה, הוחלט שלא להעמיד את המשיבים 3-2 לדין ועל כך העתירה שלפנינו. נקדים מסקנה לדיון ונאמר כי לא נמצאו בענייננו אותם טעמים כבדי משקל המצדיקים את התערבותנו במתחם שיקול הדעת של רשויות התביעה בענייני העמדה לדין. נפרט.

רקע עובדתי

1.        ביום 12.9.2003, בסמוך לשעה 6:00 בבוקר, הבחין המשיב 2, קצין המשטרה רונן סורוקה (להלן: סורוקה), ברכב החונה בשולי הכביש בסמוך ליציאה הצפונית מנתיבי איילון. סורוקה, אשר שימש באותה העת כקצין סיור, עצר את הניידת בה נהג וניגש אל הרכב. הוא פנה אל המנוח, אשר ישב ברכב, וביקש ממנו את רישיון הנהיגה שלו ואת פרטיו. בדיקה שערך סורוקה במסוף המשטרתי העלתה כי למנוח ישנו רישום פלילי בגין עבירת סמים. לאחר שקיבל את הסכמת המנוח, החל סורוקה לבצע חיפוש ברכבו של המנוח. במהלך החיפוש הבחין סורוקה כי המנוח מנסה להניח חפץ כלשהו (שלאחר מכן התברר כי הוא שקית ניילון ובה סם) מתחת לכיסוי המושב שליד הנהג. סורוקה ניסה לתפוס את החפץ, אלא שהמנוח הקדים אותו וחטף את השקית. בנקודה זו התעורר אצל סורוקה חשד כי המנוח עבר עבירה בת מעצר וכי אי מעצרו יביא להשמדת ראייה מפלילה. על כן, להבנתו, קמה לו סמכות מעצר לפי סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). סורוקה פעל לביצוע מעצרו של המנוח. הוא ניסה לתפוס את החפץ שהחזיק המנוח בידו, והמנוח החל להשתולל ודחף את החפץ לפיו. בין השניים התגלע מאבק פיזי, אשר במהלכו נפלו שניהם לכביש. בשלב זה, עצר בצד הכביש רכב ובו שני אזרחים, חיים אהרוני (להלן: אהרוני) ואדם נוסף. השניים יצאו מרכבם וביקשו לסייע לסורוקה להשתלט על המנוח. המנוח הוסיף להתנגד למעצר, אך לבסוף, בעזרתם של שני האזרחים, הצליח סורוקה לכבול את המנוח באזיקים. כתוצאה מן המאבק, נחבל סורוקה בידיו וגם המנוח נחבל ונשרט.

2.        במהלך מאבק זה, הורה סורוקה למנוח להוציא את החפץ החשוד מפיו. בנקודה זו ישנה מחלוקת בין הצדדים - האם פעל סורוקה בניגוד לנהלי המשטרה והכניס את ידו שלו אל פיו של המנוח במטרה לחלץ ממנו את השקית (כטענת העותרים) או שמא מכלול פעולותיו של סורוקה התמקדו, כגרסתו הוא, בניסיון לעצור את המנוח. מחלוקת זו עומדת בלב הפרשה שלפנינו ונדרש לה בהרחבה בהמשך. לאחר כבילתו של המנוח, שב סורוקה אל הניידת והזעיק במכשיר הקשר ניידות נוספות על מנת לסייע לו בהסעת המנוח לתחנת המשטרה. למקום האירוע הגיעו שלושה שוטרים. ליאוניד בלייך (המשיב 3, להלן: בלייך) הגיע בניידת אשר הייתה במחסום הסמוך למקום האירוע והשוטרים עווד כעביה (להלן: כעביה) ודנוך גלילי (להלן: גלילי) הגיעו בניידת נוספת. שתי הניידות הגיעו בהפרש של מספר דקות זו מזו. כשהגיעו למקום, המנוח היה בהכרה והוא הוסיף להתנגד למעצרו כאשר השוטרים העלו אותו אל הניידת. המנוח הובל בניידת לתחנת המשטרה בהרצליה, כאשר שקית הסם עודנה בפיו. במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה, הודיע בלייך בקשר ליומנאית כי יש להזמין לתחנה צוות של מגן דוד אדום, לשם טיפול במנוח. כאשר הגיעה הניידת לתחנת המשטרה והמנוח הוצא ממנה, החל המנוח לגלות סימני מצוקה ונשכב על הכביש. צוותי מד"א וניידת טיפול נמרץ אשר הגיעו למקום, ביצעו במנוח פעולות החייאה וצנרור של קנה הנשימה, במהלכן הוצאה שקית הסם מגרונו. מייד לאחר מכן הועבר המנוח להמשך טיפול רפואי בבית החולים "מאיר". כאשר הגיע המנוח לבית החולים, הוא כבר היה מחוסר הכרה והוא לא שב להכרתו עד למותו - 22 שעות לאחר מכן. 

3.        בעקבות אירוע זה, פתחה המחלקה לחקירות שוטרים חקירה פלילית נגד סורוקה, בחשד כי מותו של המנוח נגרם עקב עבירה. יצוין כי מלכתחילה מיקדו העותרים את טענותיהם נגד השוטרים סורוקה ובלייך. נגד השוטרים כעביה וגלילי לא עלו חשדות למעורבות פסולה בפרשה. ואולם, התנהגותו של השוטר בלייך לא נראתה כמעלה חשד לביצוע עבירה ועל כן התמקדה החקירה בתפקודו של סורוקה באותו ערב. תיק החקירה בעניינו של בלייך נסגר מ"חוסר אשמה".

4.        ביום 14.1.2004, הודיע לעותרים עו"ד שלמה למברגר, ממונה בכיר במחלקה לחקירות שוטרים, כי הוחלט שלא להעמיד לדין פלילי או משמעתי גם את סורוקה. תיק החקירה נגד סורוקה נסגר, כשעילת הסגירה הייתה "חוסר אשמה" הן בנוגע לעבירה של גרימת מוות והן בנוגע לעבירה של שימוש בכוח בלתי סביר. ביום 8.2.2004, הגישו העותרים לפרקליטות המדינה ערר על החלטה זו. לאחר בחינת הערר בפרקליטות, הודע לעותרים ביום 27.6.2004 כי המשנה לפרקליטת המדינה דאז, עו"ד נאוה בן-אור, החליטה לדחות את הערר. בכל הנוגע לעבירה של גרימת מוות, סגירת התיק נעשתה בעילה של "חוסר אשמה" ואולם, בכל הנוגע לעבירות של שימוש מופרז בכוח, שונתה עילת הסגירה ל"חוסר ראיות". וכך נאמר במכתב:

"הריני להודיעך כי המשנה לפרקליטת המדינה בחנה את פנייתך ועיינה בחומר המצוי בתיק החקירה, ובהמלצות המשטרה, אך לא מצאה לנכון לשנות מהחלטת המשטרה לסגור את התיק.

העיון בחומר העלה, כי על פי בדיקה שערך המכון הפתולוגי בדבר סיבת המוות, מותו של המנוח נגרם כתוצאה מגרימת נזק חמור למוח בעקבות תשניק מכני בשל חסימה בדרכי הנשימה העליונים ע"י גוף זר. בגרונו של המנוח נמצאה שקית שהכילה סם מסוכן, אותה נצפה המנוח בולע. סימני החבלה על גופו של המנוח, אשר אין להם קשר למותו של המנוח, מתיישבים עם גרסת הנילון והשוטרים הנוספים, כי המנוח נאבק איתם והשתולל, ונדרש כוח לשם כבילתו. גרסה זו נתמכת בהודעתו של עובר אורח שנקלע לאירוע וסייע בהשתלטות על המנוח. עוד יצוין, כי מהבדיקה הפתולוגית עלה כי המנוח היה תחת השפעת סם ממריץ מסוג MDMA (אקסטזי) בכמות גדולה וסם נוסף מסוג קוקאין, עובר למותו.

בנסיבות אלה, לא נמצאו ראיות להעמדתם לדין של השוטרים, ולא נמצאה אינדיקציה לכך שמותו של המנוח נגרם בעבירה פלילית שבוצעה על ידם.

לפיכך, הערר נדחה.

אנו משתתפים בצערה של המשפחה על פטירתו של המנוח."

5.        כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו. העותרים מבקשים כי נורה למשיבה להעמיד לדין פלילי ומשמעתי את סורוקה ובלייך, המשיבים 3-2 בעתירה זו, אשר לטענת העותרים, הביאו למותו של המנוח. לחלופין, העותרים מבקשים כי תבוטל קביעתה של המחלקה לחקירות שוטרים, לפיה נסגר תיק החקירה נגד השניים מ"חוסר אשמה". אף שהעותרים אינם מרחיבים את הדיבור בעניין סעד חלופי זה, ברור כי ביסוד עתירתם מונחת המטרה למצות את הדין עם האחראים לטענתם למותו של המנוח.

השתלשלות ההליכים בעתירה

6.        הדיון הראשון בעתירה התקיים ביום 26.12.2006 (בפני הרכב השופטות א' פרוקצ'יה, ע' ארבל ו-ד' ברלינר). בתום הדיון ניתנה החלטה בה התבקשה המדינה "לחזור ולשקול פעם נוספת את מלוא חומר הראיות בהיבט השימוש בכוח בידי המשיב (הפורמלי) מס. 1 [סורוקה]". בהתאם להחלטה זו, הועבר התיק לבחינה מחודשת של המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) - עו"ד שי ניצן. עו"ד ניצן בחן את חומר החקירה ואת טענות העותרים וכן נפגש עם בא כוח העותרים. עמדתו בסוף תהליך הבדיקה, כפי שנמסרה לבית המשפט, הייתה כי אין מקום לשנות מן ההחלטה לסגור את התיק.

           בעקבות החלטתו זו, התקיים ביום 12.5.2008, דיון נוסף בעתירה (בפני הרכב הנשיאה ד' ביניש והשופטים א' חיות ו-י' דנציגר) ובו נשמעו טיעוני הצדדים. בסיומו של הדיון, התבקשה המשיבה לעדכן את בית המשפט בדבר השלב שבו מצוי הליך אזרחי אשר העותרים נקטו נגד המדינה בגין מותו של המנוח. בהמשך לכך, התקבלה הודעה כי ביום 20.5.2008 ניתן פסק דין בהליך האזרחי ובו נקבע, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כי על המשיבה לשלם לעותרים סך של כ- 700,000 ש"ח.

           לאחר קבלת הודעה זו, ניתן ביום 16.7.2008 (בהרכב הנשיאה ד' ביניש והשופטים א' חיות ו-י' דנציגר) צו על תנאי המורה למשיבה ליתן טעם מדוע לא תורה על העמדתם של סורוקה ובלייך לדין פלילי או לדין משמעתי, בגין ההתנהגות המיוחסת להם בגרימת מותו של המנוח; וכן מדוע לא תבוטל הקביעה לפיה תיק חקירת מותו של המנוח נסגר מ"חוסר אשמה". בעקבות הוצאת הצו, הוחלט בפרקליטות המדינה על בחינת התיק פעם נוספת, הפעם בפני פרקליט המדינה, עו"ד משה לדור. לאחר דיון שהתקיים בהשתתפות נציגי המדינה אשר טיפלו בתיק, החליט פרקליט המדינה להותיר על כנה את ההחלטה לסגור את התיק.