השופט א' גרוניס:
1. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ו-י' שנלר) הרשיע את שני המערערים שבפנינו בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). על המערער בע"פ 7443/06 (להלן - רועי) נגזרו 14 שנות מאסר, מתוכן 11 שנים בפועל והיתרה על תנאי וכן פיצוי כספי לטובת המתלוננת בסך 8,000 ש"ח. על המערער בע"פ 7504/06 (להלן - יהונתן) נגזרו 12 שנות מאסר, מתוכן 9 שנים בפועל והיתרה על תנאי וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך 5,000 ש"ח. בפנינו ערעורים על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש.
העובדות ויריעת המחלוקת
2. על פי המתואר בכתב האישום, בעת האירוע הייתה המתלוננת קטינה בת שלוש עשרה וחצי בערך. בלילה שבין יום שישי 2.4.04 לבין יום שבת 3.4.04, נכנסה המתלוננת ל"גן הרצל" בחולון בדרכה לביתה לאחר בילוי עם חברותיה. המערערים ושניים אחרים, קטינים (אשר יכונו להלן א' ו-ב', וביחד - הקטינים), ישבו באותה עת ליד קיוסק סמוך. הארבעה החלו לרדוף אחרי המתלוננת, אשר ניסתה להימלט אולם נתפסה. אחד מהם היכה אותה בידו והאחר בעט בה באזור המותן. רועי תפס בגרונה והחל לנשקה, הפיל אותה על הקרקע והוריד את מכנסיה ותחתוניה עד הברך. באותו הזמן תפסו יהונתן והקטינים את המתלוננת בידיה ורגליה והפשיטו את חולצתה. כל זאת, תוך כדי שהמתלוננת משתוללת וזועקת לעזרה. רועי הורה ליהונתן ולאחרים לתפוס את המתלוננת בחוזקה, נשכב מעליה והחל לנסות להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת עד שהצליח להחדיר חלק מאיבר מינו. לאחר מכן נמלטו הארבעה מן המקום.
3. בגין אירוע האונס הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב שני כתבי אישום. כתב אישום אחד הוגש נגד המערערים דנא, בו הואשמו הם בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, על פי הנסיבות שבסעיף 345(ב)(1) ו-(5) לחוק העונשין. כתב אישום נוסף הוגש נגד הקטינים, בו הואשמו גם הם בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות על פי אותן נסיבות. משפטם של הקטינים התנהל בפני הרכב אחר בבית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש). ביום 12.11.06, כשמונה חודשים לאחר מתן הכרעת הדין נשוא הערעור (אשר ניתנה ביום 30.3.06), ניתנה הכרעת הדין במשפטם של הקטינים. בית המשפט המחוזי (מפי השופט ש' טימן) זיכה את הקטין ב' מכל אשמה ואילו את הקטין א' זיכה מעבירת האונס והרשיע בעבירה של אי מניעת פשע. על הכרעת דין זו לא הוגש ערעור על ידי אף אחד מהצדדים. בהמשך נידרש ביתר הרחבה לפסק הדין בעניינם של הקטינים ולשאלת השלכתו על ענייננו. במוקד המחלוקת, בשני המשפטים, ניצבה שאלת זיהוים של המערערים ושל הקטינים כמבצעי האונס במתלוננת. נביא תחילה תיאור תמציתי של האירועים כפי שתוארו על ידי המתלוננת, אימה ואחותה בהודעות שנגבו במשטרה ובעדויות בבית המשפט.
4. על פי התיאור שמסרה המתלוננת השתתפו באונס ארבעה אנשים, כולם בני העדה האתיופית. שלושה מהמשתתפים נטלו חלק פעיל באירוע והאחר עמד בצד. המתלוננת איפיינה את המשתתפים כדלהלן: האחד, "גלח", על שם תספורתו הקצוצה; השני, "קטנצ'יק", בהתייחס לקומתו הנמוכה; השלישי, "אביב", כפי שחשבה ששמעה את האחרים קוראים לו; הרביעי, "הצופה", בו לא הצליחה להבחין מקרוב, שכן הוא לא נטל חלק פעיל באונס אלא עמד בצד. נקדים ונאמר, כי התביעה זיהתה את רועי כ"גלח" ואת יהונתן כ"קטנצ'יק". המתלוננת סיפרה, כי נתקלה בחלק מהחבורה שביצעה את האונס פעמיים לפני האירוע ופעם אחת לאחריו. מספר ימים לפני האונס התארחה אצל המתלוננת חברה מתל אביב והשתיים ירדו לקיוסק. כמה ילדים (כפי שאלו כונו על ידי המתלוננת בהודעות במשטרה, אם כי בעדותה הבהירה שמדובר בנערים) "התחילו" עם חברה שלה. אחד מן הילדים היה מהעדה האתיופית. בהודעה הראשונה אמרה המתלוננת כי מדובר היה ב"אביב", אולם בהודעה השנייה אמרה שהיה זה ה"גלח". השתיים התעלמו מהילדים ועזבו את המקום. יום למחרת ירדה המתלוננת לאותו קיוסק, הפעם לבדה, על מנת לקנות סיגריות לאחיה. שם נטפלו אליה כמה ילדים, ביניהם היו הגלח, אביב והקטנצ'יק. הם רדפו אחריה, עצרו אותה, דרשו ממנה שלא תסתובב בשכונה שלהם ולאחר מכן הניחו לה.
5. בלילה בו בוצע האונס נפגשה המתלוננת עם חברותיה ב"כיכר סטרומה" בחולון, הנמצאת במרחק כרבע שעה הליכה מביתה. בתום הבילוי ביקשה המתלוננת מחברותיה שתלווינה אותה לביתה, אך הן לא יכלו לעשות זאת מכיוון שהיו צריכות ללוות חברה אחרת. המתלוננת חזרה, אפוא, לביתה לבדה. בדרכה הביתה נכנסה המתלוננת לגן הרצל. לאחר שנכנסה לגן הבחינה בחבורה של ארבעה נערים יושבים בסמוך. הם קראו לה בשם המזכיר מאוד את השם שלה, היא החלה לברוח והארבעה רדפו אחריה עד שהשיגו אותה. הגלח תפס בגרונה והחל לנשק אותה בצוואר ובלחי. בהודעה הראשונה שנגבתה ממנה סיפרה המתלוננת כי היא הופלה ארצה ואז אחזו בה שניים מהחבורה, היא הוכתה ואז נאנסה. בשיחזור הוסיפה המתלוננת כי מהמקום בו נתפסה היא נגררה מרחק של כמה עשרות מטרים אל הנקודה בה בוצע האונס. בעדותה בבית המשפט חזרה המתלוננת ואישרה את עובדת הגרירה. המתלוננת הסבירה כי בחקירה הראשונה לא סיפרה לחוקרת הילדים את כל הפרטים, כי "לוקח לי זמן להתקשר לבן אדם, אני לא יכולה לבוא לבן אדם שאני לא מכירה וישר לספר לו מה קרה לי בחיים" (עמ' 77 לפרוטוקול). לאחר שהופלה ארצה והוכתה, החל הגלח להפשיט אותה. הוא הוריד את מכנסיה ותחתוניה "לא עד הסוף", אמר לחבריו לתפוס אותה חזק, הוריד לעצמו את המכנס והחל לאנוס אותה. המתלוננת ציינה כי הוא התקשה להחדיר את איבר מינו ונאלץ להפעיל כוח. במהלך האונס הוחזקה המתלוננת על ידי שניים מהחבורה, בעוד הרביעי עמד בצד ואף ביקש מהם שיניחו לה. כשהחל האונס התנגדה המתלוננת באופן אקטיבי, התפרעה וצעקה. ברגע מסוים עבר במקום אדם זקן עם כלב אשר הבחין בנעשה ולא עשה דבר. המתלוננת מספרת כי כשראתה זאת חשה שכולם מתעלמים ממנה ואיש לא ייחלץ לעזרתה ומתוך יאוש חדלה להיאבק ולצעוק. זמן מה לאחר תחילת האירוע עבר במקום זוג עם עגלה שהבחין בנעשה. הגבר רץ לעברם תוך כדי שהוא צועק "מה אתם עושים". בשלב זה קם הגלח, התלבש והארבעה נמלטו מהמקום. האישה סייעה למתלוננת להתלבש. המתלוננת שמעה את הגבר מזכיר את המשטרה, חששה שתיאלץ לספר את אשר אירע ועל כן ברחה מהמקום. המתלוננת סיפרה כי במהלך האונס הבחינה שהגלח עונד על צווארו שרשרת (גורמט) בצבע זהב וכסף. עוד סיפרה, כי בטרם החלו הארבעה לרדוף אחריה הבחינה כי הגלח מעשן סיגריה.
6. היתקלות נוספת הייתה למתלוננת עם חלק מהמעורבים באירוע כמה ימים לאחר מכן. בהודעה הראשונה שמסרה סיפרה המתלוננת כי ביום שלפני היום האחרון של חופשת הפסח הבחינו בה הגלח והקטנצ'יק ברחוב ליד ביתה. הם איימו עליה שלא תלשין עליהם ואף הזהירו אותה שלא לבוא בלילה למסיבה במועדון "הדום". בהודעה השנייה, מסרה המתלוננת פרטים שונים במקצת. היא נתקלה בשלושה מהחבורה - הגלח, קטנצ'יק ואביב - כאשר חזרה מבית הספר. ההיתקלות הייתה על יד קיוסק שנמצא בסמוך לבית שלה, ואז הם איימו עליה שלא תספר דבר על האונס.
7. כששבה המתלוננת לביתה לאחר האונס לא היה בו אף אחד, למעט אחיה שהיה בחדרו, כנראה ישן, ולא ענה לדפיקותיה. במשך תקופה של כשלושה שבועות לא שיתפה המתלוננת איש בחוויה הקשה שעברה עליה. הראשון בפניו חשפה את הסיפור היה החבר שלה באותה עת ולאחר מכן היא סיפרה לכמה מחברותיה. החברות שיכנעו אותה לחשוף את הסיפור בפני הוריה. המתלוננת כתבה את סיפור המעשה ב"יומן" אותו נתנה לאחותה הגדולה (להלן - האחות) לקרוא. האחות קראה את היומן ביום 25.4.04 בשעות הבוקר ומייד סיפרה על כך לאימה (להלן - האם). השתיים נסעו לבית הספר בו למדה המתלוננת, אספו אותה משם והחזירו אותה הביתה, שם שמעו ממנה את הסיפור המלא. המתלוננת סירבה בתוקף להתלונן במשטרה. ביום 27.4.04 הגישו האם, האחות והאח הגדול של המתלוננת תלונה במשטרה, עליה יידעו את המתלוננת רק לאחר מכן. ביום 29.4.04 נגבתה מן המתלוננת הודעה ראשונה על ידי חוקרת הילדים סוזן טוחי. יצוין, כי תחילה סיפרו בני המשפחה למתלוננת שמדובר בפגישה עם פסיכולוגית. כשגילתה המתלוננת שמדובר בחוקרת הגיבה היא בכעס. ביום 3.5.04 הגיעה המתלוננת לזירת האירוע בגן הרצל, בליווי חוקרת הילדים, על מנת לבצע שיחזור של האונס. השיחזור החל, אולם הופסק באמצע לאחר שהמתלוננת סירבה להמשיך בו ואף ברחה מהמקום. ביום 9.5.04 נגבתה מהמתלוננת הודעה שנייה על ידי חוקרת הילדים. במהלך מסירת ההודעה ביקשה המתלוננת הפסקה ולאחר מכן סירבה לחדש את החקירה. חוקרת הילדים העריכה כי לאור מצבה הנפשי של המתלוננת לא תהיה אפשרות לחזור ולחקור אותה (ת/6). מן המתלוננת נגבתה הודעה קצרה אחת נוספת כשלושה שבועות לאחר מכן, בעקבות תפיסת חשוד במעורבות באונס, כפי שיפורט מייד. בחקירה זו לא נשאלה המתלוננת לגבי פרטי האונס.
ביום 3.5.04 עברה המתלוננת בדיקה רפואית בבית החולים וולפסון. בחוות הדעת (ת/26) שהוגשה על ידי ד"ר חן קוגל צוין, כי המתלוננת שיתפה פעולה באופן חלקי בלבד, ועל כן הבדיקה הייתה חלקית והתוצאות אינן ברמת הדיוק הרצויה. בבדיקה לא נמצאו סימני חבלה, אולם ד"ר קוגל קבע כי היעדר סימני חבלה אינו שולל את עיקרי התלונה.
8. לאחר שאירוע האונס נחשף בפני המשפחה, נהגה האם להסתובב באזור, ברכב וברגל, ולנסות לאתר דמויות העונות על התיאור שמסרה המתלוננת. לעתים הסתובבה היא בחברת בני משפחה. פעמים מספר הבחינה האם באנשים שנראו לה מתאימים לתיאור ואז הביאה למקום ברכבה את המתלוננת על מנת שזו תביט בהם, מתוך הרכב, ותזהה האם הם קשורים לאירוע. ביום 31.5.04 נסעו האם והאחות ברכב למטרה מסוימת (לא לשם איתור חשודים) והבחינו בנער בן העדה האתיופית העובד בחנות ירקות שנראה להן דומה לתיאור האנס. הן חזרו הביתה, ביקשו מהמתלוננת להצטרף אליהן ושבו עם הרכב למקום. המתלוננת הסתכלה על הנער וקבעה בוודאות כי אין מדובר באנס. הן המשיכו בנסיעה ואז, באקראי, ראו את רועי פוסע לצד הכביש. האם הפנתה את תשומת ליבה של המתלוננת אליו. כשראתה המתלוננת את רועי היא הגיבה בפחד, התכנסה בתוך עצמה, התכופפה וביקשה שיסעו מהמקום. כאשר נשאלה אם היא מזהה אותו כאחד המעורבים, הציצה עליו המתלוננת בחטף, אמרה שזה לא הוא והתכופפה בחזרה. השתיים דיברו על ליבה כי אם מדובר באנס כדאי שתגיד זאת. או אז אישרה המתלוננת כי מדובר באדם שאנס אותה והוסיפה שלא תשכח אותו לעולם. האם התקשרה למשטרה והזמינה ניידת. בינתיים עלה רועי על אוטובוס והאם עקבה אחריו עד שהגיעה הניידת ואנשי המשטרה עצרו אותו.
חקירת המערערים במשטרה
9. עם הגיעו לתחנת המשטרה נחקר רועי על ידי החוקרת שלומית שטיינוביץ (מז/א5). בפתח החקירה אמרה לו החוקרת כי הוא נחשד בכך שבתקופה האחרונה אנס, יחד עם אחרים, קטינה מתחת לגיל 14. תחילה הכחיש רועי את המיוחס לו, אך בנקודה מסוימת במהלך החקירה הודה במעשה. יוער, כי בטרם הודה רועי אמרה לו החוקרת פרטים נוספים על האונס: שהוא היה בגן הרצל, שהקטינה נכנסה לגן מכיוון קיוסק "שבירו" וכי האנסים "הלכו אחריה" בטרם אנסו אותה. גירסת רועי לאירוע, כפי שזו עולה מההודיה שמסר, היא כדלהלן: כחודשיים לפני מועד החקירה ישבו הוא ושלושה מחבריו בקיוסק "שבירו" והבחינו בילדה נכנסת לגן הרצל. הם רדפו אחריה כ- 15-10 מטרים ולאחר שהשיגו אותה הוא תפס אותה ביד, הוריד לה את המכנסיים והתחתונים, הוריד לעצמו את המכנסיים והתחתונים ואז הפיל אותה ואנס אותה. הוא הצליח להחדיר את איבר מינו חלקית בלבד. האונס נמשך כדקה עד ששמע צעקה וברח מהמקום יחד עם חבריו. בזמן האונס תפסו אותה החברים שלו בידיים וברגליים, אולם אף אחד מהם לא שכב עליה. במהלך האירוע הילדה צעקה והשתוללה. לגבי מקום האונס, סיפר רועי כי זה היה "באמצע השביל היכן שיש שם בנין" (עמ' 2, שורה 59). לשאלת החוקרת, תיאר רועי את הנאנסת כך: "היא נראית לי בערך בת 16 אני נראה לי בלונדינית באמצע אני לא זוכר בדיוק שיער עד קצת פחות מאמצע הגב היא רזה וקצת נמוכה" (עמ' 2, שורות 55-53). רועי טען כי לא הכיר את הילדה ולא איים עליה לאחר האירוע. רועי סירב להסגיר את שמות חבריו שהשתתפו באונס וטען כי אינו זוכר מי הם היו. עוד אמר, כי אינו מכיר בחור בשם אביב. רועי הסביר, כי באותו ערב שתה, שלא כהרגלו, כשש בירות וכנראה שהשתייה השפיעה עליו. בסוף החקירה הביע רועי צער על המעשה.
10. ביום 1.6.04 הועבר תיק החקירה לצוות חקירה מיוחד (צח"מ) במרחב איילון, שבראשו עמד פקד אסף צור (להלן - צור). רועי תושאל על ידי צור באותו היום. על פי זכרון הדברים שרשם צור, הודה רועי בתשאול במעורבות באונס, אך תחילה סירב להסגיר את שמות חבריו. לאחר שהוסברה לו חשיבות גילוי כל הפרטים על מנת שדבריו יוצגו בבית המשפט כאמת, ביקש לחשוב מספר דקות ולאחר מכן מסר את שמות שותפיו למעשה. השמות שנמסרו היו של יהונתן והקטינים (ת/17). לאחר התשאול נחקר רועי בצורה מסודרת על ידי צור (מז/6). מחקירה זו אביא רק את הפרטים אשר יש בהם תוספת או סתירה לגירסה שנמסרה בחקירה הקודמת. רועי סיפר, כי במהלך האונס יהונתן תפס את הילדה ברגליים, ב' בידיים ואילו א' רק צפה באירוע. עוד אמר, כי הילדה ביקשה ממנו פעמיים שיעזוב אותה, אך לא התנגדה פיזית. רועי אמר כמו כן, כי האונס לא היה מתוכנן והרעיון עלה לו בראש כשראה את הילדה רצה. רועי חזר ואמר שהוא היחיד שאנס בפועל והחברים רק תפסו אותה. בשלב זה נשאל רועי על ידי צור מדוע אמר בתשאול כי לאחר שקם מעל הנאנסת הוא ראה את ב' שוכב עליה. רועי התפתל לא מעט מסביב לנקודה זו, ובסופו של דבר הסביר שראה את ב' שוכב מעליה אולם לא הבחין אם החדיר לה. לגבי המקום בו בוצע האונס, מסר רועי נקודות ציון המרוחקות מעט מהמקום אותו מסר בחקירה הקודמת. באותו היום שיחזר רועי את האונס בזירת האירוע (מז/11). בשיחזור אמר רועי כי יהונתן תפס את הילדה בידיים ו-ב' ברגליים (הפוך ממה שמסר בחקירה) ו-א' צפה. כמו כן חזר ואמר ש-ב' שכב על הילדה.
11. בעקבות הפרטים שמסר רועי נעצרו יהונתן והקטינים ביום 1.6.04. יהונתן נחקר לראשונה בו ביום על ידי רס"מ עופר קליין (להלן - קליין), והכחיש מעורבות באונס. הוא דבק בהכחשתו גם כשנאמר לו כי רועי הפליל אותו, ואף הסכים לעימות איתו. כמו כן הוא הביע הסכמה לעמוד למסדר זיהוי חי (ת/11). ביום 3.6.04 נחקר יהונתן פעם נוספת, על ידי רס"מ סמי אמר (להלן - אמר) (מז/4). תחילה הכחיש יהונתן את המיוחס לו. בנקודה מסוימת במהלך החקירה שאל החוקר את יהונתן כיצד היה מגיב אם רועי היה מודה בפניו כי הוא הודה באונס ואף הפליל אותו. יהונתן השיב: "תביא קודם". החקירה הופסקה ונעשתה הפגשה בין רועי לבין יהונתן בנוכחות פקד צור. במענה לשאלותיו של צור, אמר רועי כי יהונתן והקטינים השתתפו באונס יחד איתו. לאחר שהוצא רועי מהחדר, ביקש יהונתן להביא למקום את הקטינים. צור סירב, והסביר כי ב' נמצא באבו כביר ואת א' אינו יכול להביא מכיוון שהוא קטין. כשהתעקש יהונתן, קרא צור לרועי בחזרה לחדר ולשאלתו אישר רועי שא' הודה במעורבות באונס. בשלב זה ביקש יהונתן לדבר עם עורכת דינו. צור עשה שני ניסיונות להתקשר עם עורכת הדין ממכשיר טלפון סלולרי, טען שהיא לא עונה וניתק את השיחה. יהונתן ביקש לחכות עד שעורכת הדין תענה, אולם צור שיכנע אותו כי לאור הודאתו של רועי יהיה זה נבון מצידו להודות. כחלק מניסיונות השכנוע הראה צור ליהונתן כמה שורות מהודייתו של רועי. בסופו של דבר הודה יהונתן בהשתתפות באונס, תחילה בפני צור ולאחר מכן, משחודשה החקירה, בפני אמר. יהונתן סיפר כי האירוע היה לפני כחודשיים, בערך בשעה 2:00 בלילה, כאשר ישבו על ספסל ליד גן הרצל והבחינו בילדה נכנסת לגן מכיוון רחוב סוקולוב. רועי, ששתה כמה וכמה בירות, היה זה שהעלה את הרעיון לרוץ אחריה, הוא תחילה התנגד אולם אחר כך הצטרף לשאר. את הילדה תיאר יהונתן כנמוכה עם שיער שחור עד הכתפיים. הוא וב' תפסו לה את הרגליים. תחילה אמר יהונתן כי א' הוריד לה את המכנסיים, אולם בהמשך אמר כי ב' הוריד לה את המכנסיים וכי א' תפס לה את הידיים. רועי הוא היחיד שאנס את הילדה. הילדה התנגדה תחילה ואחר כך נהייתה "רגילה כזאת". לגבי משך האונס, תחילה אמר יהונתן כי הוא ארך רבע שעה או עשרים דקות ולאחר מכן אמר כי הוא ארך כחמש דקות. לגבי מקום האונס, טען יהונתן כי הוא בוצע ליד פסל אבן של נחש. עוד אמר יהונתן כי לא פגש את הילדה אחרי האונס. יהונתן הסכים לבצע שיחזור של האונס.
12. ביום 3.6.04 נחקר רועי פעם נוספת על ידי צור וחזר על הודאתו במעשה (מז/9). לגבי חלוקת התפקידים, טען רועי כי ב' אחז בילדה בידיים ויהונתן ברגליים. רועי נשאל מדוע קודם אמר ההיפך, והשיב כי הוא התבלבל אז. רועי נשאל מה תגובתו לטענתו של ב' בעימות ביניהם כי כלל לא היה במקום והשיב כי ב' משקר. עוד אמר רועי כי האונס לא היה מתוכנן. ביום 6.6.04 נחקר רועי פעם נוספת על ידי קליין (מז/1). בחקירה זו אמר רועי, כי תחילה החזיקו גם יהונתן וגם ב' ברגליים של הילדה ולאחר מכן עבר ב' להחזיק בידיים. כשנשאל מדוע לא סיפר בחקירות הקודמות שב' עבר באמצע להחזיק בידיים, טען שנזכר בכך רק עכשיו. רועי הכחיש כי איים על הילדה לאחר האונס או כי איים על חבריו שלא יספרו על האירוע. הוא עמד בהכחשתו גם לאחר שנאמר לו כי מחומר החקירה עולה שהוא איים על הילדה לאחר האונס וכי א' טוען שהוא איים עליו שיפגע בו במידה ויילך למשטרה. יהונתן נחקר פעם נוספת ביום 6.6.04 בפני רס"מ אבנר משה (מז/2). יהונתן מסר בשלב זה כי הוא וב' תפסו לה תחילה את הרגליים וא' תפס לה את הידיים. אחר כך א' עזב את הידיים והלך לעמוד בצד, ואז ב' עבר לתפוס את הידיים. יהונתן שב וטען, כי מאז האונס לא ראה את הילדה.
13. ביום 2.6.04 נערך מסדר זיהוי תמונות. במסדר הוצגו לפני המתלוננת 8 תמונות, אחת מהן של ב' והשאר של אנשים שאינם חשודים בקשר לאירוע. המתלוננת הצביעה על שתי תמונות ככאלו שמופיעים בהן, לפי זכרונה, אנשים שהשתתפו באירוע. אף אחת מהתמונות לא הייתה של ב'. מלבד מסדר זיהוי תמונות זה, לא קוים מסדר זיהוי אחר, לא חי ולא של תמונות.
עמדות הצדדים במשפט
14. בתחילת משפטם כפרו המערערים באשמה והודיעו כי יבקשו לקיים משפט זוטא בשאלת קבילות הודיותיהם. לטענת המערערים, הודעותיהם במשטרה נמסרו תחת לחץ ולאחר שרוחם נשברה, ועל כן לא ניתן לראות בהן "הודיה חפשית ומרצון" כדרישת סעיף 12 לפקודת הראיות, תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות). לטענתם, אמרו להם החוקרים כי בידם ראיות למעורבותם באירוע, וכי אם לא יודו הם צפויים להישלח לחמש עשרה שנות מאסר. כמו כן, איימו עליהם החוקרים כי אם לא יודו יישלחו למעצר ארוך באבו כביר, שם ישהו בחברת נרקומנים ופושעים. יהונתן טען גם, כי נמנע ממנו מזון לזמן רב וכי אחד השוטרים ירק עליו ואיים שיוצג בטלויזיה כ"אנס הדתי" ולמשפחתו ייגרם נזק רב אם לא יודה. רועי טען, כי נאמר לו שהסנגוריה הציבורית נשלטת על ידי המשטרה ועל כן גם סניגור לא יוכל לעזור לו. בד בבד, כך טענו המערערים, נטעו בהם החוקרים את הרושם כי אם יודו יזכו לעונש קל וכן להטבות שונות במסגרת המעצר ואף ישוחררו לביתם. עוד טענו המערערים כי החוקרים הכניסו מילים לפיהם, הורו להם מה להגיד וההודעות שנרשמו אינן משקפות נאמנה את מהלך החקירה. באשר לרועי, נטען עוד כי הוא אדם בעל רמת משכל נמוכה מאוד, תלותי ורגיש ללחצים וחקירתו כשהוא אזוק בתחנת המשטרה הביאה אותו לנקודת שבירה. ההגנה הגישה חוות דעת פסיכולוגית, אשר יש בה לגישתה כדי להעיד כי אישיותו של רועי היא בלתי עמידה בלחצים בצורה קיצונית. על חוות דעת זו נפרט בהמשך. יהונתן טען גם, כי נמנעה ממנו זכותו להיוועץ בעורכת דין, על אף בקשתו המפורשת לעשות זאת לפני שהודה. לטענת ההגנה, החוקרים נטעו ביהונתן בכוונת מכוון רושם שקרי כאילו עורכת הדין שלו אינה מתעניינת בגורלו ובכך הביאו לשבירתו. בית המשפט החליט, בהסכמת הצדדים, כי החלטתו במשפט הזוטא תינתן במסגרת הכרעת הדין. לצורך כך, הוגשו במהלך המשפט הודעותיהם של המערערים במשטרה, תוך שנקבע כי אלו ישמשו כראיה רק אם יוכרע במשפט הזוטא שאין לפסול אותן. יצוין, כי המערערים העידו במשפט וחזרו על טענתם כי הם חפים מפשע והודאתם במשטרה הייתה שקרית.