ביהמ"ש העליון זיכה מחמת הספק אדם שהורשע ברצח בכוונה תחילה

השופט י' אלון:

1.        המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז וא' ואגו) בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ודינו נגזר למאסר עולם. בפנינו ערעורו על פסק הדין.

הרקע לערעור

2.        וכך נטען בכתב האישום שהוגש נגד המערער: בחודש נובמבר 2003 התגלע סכסוך בין המערער וחברו מקסים מליכוב (להלן: מליכוב) לבין המנוח פליקס דוכובני (להלן: המנוח או פליקס). ברקע הסכסוך היה חשדו של המנוח כי המערער ומליכוב נטלו מביתו שני מכשירי טלפון ניידים, ודרישותיו של המנוח מהם כי יפצו אותו על כך.

           כשנה לאחר מכן, ביום 18.10.04, שב המנוח ודרש מהשניים את הפיצוי. השניים הגיעו לדירת המנוח בקרית גת סמוך לשעה 11:00, ובמקום נכחו פרט למנוח שניים מחבריו. פרץ במקום עימות בין המערער ומליכוב לבין המנוח, וכעבור זמן קצר עזבו השניים את הדירה. מאוחר יותר התקשר המנוח למליכוב וביקש כי ישוב לדירתו כדי לנסות ולפתור את הסכסוך. מליכוב והמערער חזרו לביתו של המנוח, ולאחר זמן קצר פרץ הויכוח מחדש.

           על פי הנטען בכתב האישום "זמן מה לאחר מכן, לאחר השעה 14:30 או בסמוך לכך, דחף מליכוב את המנוח, המנוח הגיב והיכה בעוצמה בפניו של מליכוב, חבל בו וגרם לו לאובדן הכרתו לזמן רב. הנאשם (המערער) תקף את המנוח, הפילו לארץ, הניח ידיו על צוארו של המנוח ועל שפתיו ולחץ עליהם. לחץ זה גרם למותו של המנוח מחנק. הנאשם (המערער) ומליכוב לאחר מכן עזבו את הבית לאחר שמליכוב נעל את דלת הבית".

3.        פרשת התביעה נסמכה ביסודה ובעיקרה על עדותו של מליכוב בבית המשפט, ולפיה התרחשו הדברים כנטען בכתב האישום. לאמור, הוא הוכה ע"י המנוח ואיבד את הכרתו, וכששבה אליו הכרתו ראה את המערער נאבק במנוח וחונק אותו למוות. המערער, לעומת זאת, העיד בחקירתו במשטרה ובבית המשפט, כי לאחר שחזר לדירת המנוח עם מליכוב החלו השניים להיאבק ביניהם. הוא עצמו עזב את הדירה והלך לביתו, והותיר בדירה את מליכוב והמנוח כשהם ממשיכים להאבק זה בזה. הוא לא חזר לאחר מכן לדירת המנוח ואין לו מושג מה התרחש שם לאחר שעזב.

           בית המשפט קמא אימץ את עדותו של מליכוב בפניו במלואה, זאת על אף שבגרסתו הראשונה בחקירתו במשטרה (וזאת במספר אימרות והודעות) מסר כי הוא לבדו נאבק במנוח עובר למותו והמערער לא לקח חלק כלשהו באלימות שקדמה למות המנוח. על אף שלא נערך הסכם עד מדינה בין מליכוב לבין המאשימה, החליט בית המשפט כי עדותו טעונה סיוע ברמה הנדרשת לעניין עדותו של עד מדינה. נקבע, כי אכן נמצא סיוע כנדרש לעדותו של מליכוב, וזאת בשלוש ראיות "אשר כל אחת מהן בנפרד וכולן במצטבר מגבשות את הסיוע הנדרש לביסוסה של הגרסה", וזאת כדלהלן: א. תיאור מעשה חניקת המנוח ע"י המערער נמסר ע"י מליכוב בשלב מוקדם יחסית של החקירה, ועל כן המדובר ב"פרט מוכמן" המאשש את גרסתו; ב. הפרכת גרסת האליבי של המערער, לפיה שב לביתו סמוך ל-13:00 (לאחר שעזב את דירת המנוח והשאיר שם את המנוח ומליכוב). הפרכה זו נמצאה לבית המשפט קמא בהודעת אשת המערער בחקירתה שהתקבלה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; ג. "השקר המהותי" שנמצא בעדות המערער, לפיה אמנם עזב את דירת המנוח והגיע לביתו שלו כבר בשעה 13:00 ביום האירוע. בית המשפט קמא לא נתן אמון בגרסת המערער.

4.        בנימוקי הערעור שבכתב ובטיעוניו על פה משיג ב"כ המערער על ממצאי העובדה שנקבעו, וזאת לכל מרכיביהם. נטען, כי מליכוב הודה למעשה, מיד עם מעצרו, כי הוא זה שגרם למותו של המנוח וכי למערער לא היה חלק בכך. מליכוב התמיד בגרסה זו במספר אימרות והודעות. השינוי בגרסתו חל רק לאחר שלושה ימי חקירה, תוך הכוונה מגמתית של חוקריו.

           גרסתו השניה של מליכוב, שבה דבק גם בעדותו בבית המשפט, מהווה על פי הטענה גירסה מניפולטיבית ושקרית שכל מטרתה לחלץ את עצמו מאחריותו שלו להריגת המנוח ולטפול עלילה על המערער. עוד נטען, כי מכלול הממצאים שנמצאו בזירת ההריגה תומך דווקא בגרסתו הראשונה של מליכוב, זאת הן בכתמי הדם הרבים שנמצאו במקומות שונים בדירה שחלקם זוהו כדמו של מליכוב והן בממצאים בדבר מקום המצא גופתו של המנוח. כמו כן, עפ"י חוו"ד המומחה הרפואי ועדות החוקרים, בגופו של מליכוב נמצאו למחרת הארוע פציעות וחבורות, בעוד שבגופו של המערער לא נמצאה פגיעה כלשהי ולא נמצאו בדירה כתמי דם שלו.

           נתונים אובייקטיבים אלה תומכים - לטענת המערער - דווקא בגרסה הראשונה של מליכוב, וסותרים את גרסתו השניה והמפלילה.

           מליכוב מוסר בגרסתו הראשונה, כי הוא זה שיצא אחרון את הדירה, נעל את הדלת והשליך את המפתח בפח אשפה סמוך לביתו. הוא אינו מכחיש את הדברים גם בגרסתו השניה. כשהגיעו אליו חוקרי המשטרה שעות ספורות לאחר הארוע, מסר להם מליכוב כי שם את בגדיו, שהיו מוכתמים בדם, במכונת הכביסה. הצטברות העובדות והנתונים הנ"ל שוללים לטענת הסנגוריה את ממצאי העובדה שקבעה הערכאה קמא.

           עוד נטען, כי בהעדפת הגרסה השניה של מליכוב הסתמך בית המשפט קמא על ניתוחו את אישיותם של מליכוב והמערער ועל ממצאיו בדבר מערכת יחסי התלות של מליכוב במערער. קביעות אלה של בית המשפט קמא, כך נטען, אינן מעוגנות בחומר הראיות ואינן אלא השערה או סברה שלא ניתן להסתמך עליה בקביעת ממצאי עובדה מרשיעים. בנוסף, טוען ב"כ המערער כי אף לא אחת משלושת ראיות הסיוע שמצא בית המשפט קמא עולה כדי ראיית סיוע ברמה הנדרשת על פי מבחני הפסיקה.

5.        ב"כ המשיבה מסכים בהגינותו לחלק מטענות המערער. בעיקרי הטיעון של המשיבה ובטיעוניה על פה מסכימה המשיבה כי גרסתו השניה, והמרשיעה, של מליכוב, אינה נקיה מספקות. מליכוב הינו עד בעל אינטרס מהמדרגה הראשונה ועדותו (וגירסתו השניה בחקירה) המרחיקה עצמו מכל קשר למעשה ההריגה מעוררת תהיות. עוד מסכים ב"כ המשיבה, כי בנסיבות אלה אכן טעונה היתה עדותו של מליכוב חיזוק ברמת "סיוע", וכי שתיים מתוך שלוש ראיות הסיוע שנקבעו בפסק הדין קמא אינן עולות כדי "סיוע" כמובנו בפסיקה. כך הוא לעניין "הראיה המוכמנת", וכך גם לעניין "השקר המהותי" שנמצא לבית המשפט קמא בעדות המערער ולפיה הוא הגיע לביתו כבר בשעה 13:00, זמן ניכר בטרם נהרג המנוח.

           עם זאת, טוען ב"כ המשיבה כי את הממצא המרשיע בעניינו של המערער יש להותיר על כנו, זאת מאחר ומממצאי העובדה שקבע בית המשפט קמא עולה כי המערער אחראי להריגת המנוח בהיותו מבצע בצוותא של הרצח ביחד עם מליכוב. מסקנה זו בדבר היות המערער מבצע בצוותא (עם מליכוב) מתבססת לטענת המדינה על האמון שנתן בית המשפט קמא בגרסת מליכוב (השניה), לפיה המערער אכן נכח בדירה במהלך כל ההתרחשות ועל הפרכת האליבי שנטען על ידו (וזאת בהודעתה של אשתו לפיה לא חזר לביתו אלא סמוך ל-18:00 ולא בשעה 13:00 כפי שטען).

           לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בממצא העובדתי שקבע בית המשפט קמא בדבר יחסי התלות שהיו למליכוב במערער - ממצא הנותן תוקף להסתברות גרסתו השניה, המפלילה את המערער, על פני גרסתו הראשונה לפיה לא לקח המערער חלק במעשה ההריגה. עוד נטען, כי ממצאים נוספים בחומר הראיות מתגבשים במשקלם המצטבר כדי ראיית סיוע התומכת בקביעה המתבקשת לשיטתה (ושלא כשיטת בית המשפט קמא), ולפיה אחראי המערער למעשה ההריגה ולעבירת הרצח בהיותו מבצע בצוותא (יחד עם מליכוב).

6.        מליכוב, כאמור לעיל, לא הועמד כלל לדין באשמת המתתו של המנוח, ועל פי ממצאי בית המשפט וקביעותיו - הוא אכן לא נטל חלק בכך. נוכח עמדת המשיבה כי אכן עולים ספקות ביחס לקביעה לפיה היה המערער המבצע היחידי והנושא היחידי באחריות למות המנוח, וכי יש לקבוע את אחריותו בגדרה של אחריות המבצע בצוותא יחד עם מליכוב, פנינו בתום הדיון אל ב"כ המשיבה ובקשנו כי תוך 30 יום תודיע המדינה "מה עמדתה בעניין אי העמדתו או העמדתו לדין של מליכוב". וכך הודיעה לנו המשיבה בהודעתה מיום 10.1.08:

"בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 17.12.07, מתכבדת המשיבה להודיע כי לאחר הדיון בערעור שקלה פרקליטות מחוז דרום מחדש את ההחלטה בעניינו של מליכוב, אך באה לכלל מסקנה כי אין בידה די ראיות על מנת להעמיד את מליכוב לדין.

פרקליטות המחוז סבורה כך, נוכח העובדה שמליכוב מסר הסבר לנוכחותו בזירת העבירה בשעה שבוצע מעשה ההמתה, ובהסבר זה יש כדי ליהנותו מן הספק שמא לא היה שותף לעבירה.