השופט א' גרוניס:
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ד' אבניאלי), אשר הורה על העברת הדיון בתביעה שהגיש המבקש לבית הדין האזורי לעבודה.
2. המבקש נפגע בשנת 1989, בהיותו בן שבע וחצי שנים, בתאונת דרכים. בתאונה נגרמו למבקש פגיעות קשות, והוא הוכר כבעל 100 אחוזי נכות. תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו למבקש בתאונה הוכרעה זה מכבר. ביום 31.5.07 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה נגד המשיבה 1, קופת חולים מאוחדת (להלן - קופת החולים), בה הוא מבוטח, ונגד המשיבים 2-3 שהינם בעלי תפקיד בקופת החולים. במסגרת התביעה, טען המבקש כי קופת החולים סיפקה לו רק חלק מן השירותים הרפואיים השונים, אותם היא מחויבת לספק מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1984 (להלן - החוק). המבקש עתר, כי המשיבה תשיב לו סכומים אשר שילם על מנת לקבל שירותים שלא סופקו לו. עוד טען המבקש בכתב התביעה, כי נגרמו לו נזקים נוספים כתוצאה מכך שקופת החולים לא סיפקה לו את כל השירותים להם הוא זכאי. היינו, כתב התביעה של המבקש כולל שני רכיבים: האחד, תביעה להחזר תשלומים שהוצאו עבור שירותים שלטענת המבקש היה על קופת החולים לספק מכוח החוק; השני, תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף ונזקים בלתי-ממוניים שנגרמו כתוצאה מאי אספקתם של שירותים מסוימים (נזקים אלה יכונו להלן - הנזקים התוצאתיים). יצוין, כי כתב התביעה לא נוסח כהלכה ואין בו אבחנה ברורה בין שני הרכיבים. במהלך הדיון שנערך לפנינו הבהיר בא-כוחו של המבקש, כי עיקרו של הסכום הנתבע מיוחס לרכיב השני, קרי לרכיב הנזקים התוצאתיים.
3. המשיבים הגישו בקשה לסילוקה של התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. זאת, לאור סעיף 54(ב) לחוק, הקובע כי הסמכות לדון בתביעות בין קופת חולים ומבוטחיה נתונה לבית הדין לעבודה. ביום 24.10.07 קבע בית המשפט המחוזי, כי הסמכות לדון בתביעה אכן נתונה לבית הדין לעבודה. בית המשפט המחוזי עשה שימוש בסמכות הנתונה לו לפי תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט), והורה על העברת הדיון בתביעה לבית הדין לעבודה. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפנינו. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
4. השאלה המרכזית המתעוררת בענייננו הינה איזו ערכאה שיפוטית מוסמכת לדון בכל אחד מרכיבי התביעה (כאמור, תביעה להחזר תשלומים ותביעה לנזקים תוצאתיים) והאם הדיון בהם יתבצע במשותף. סעיף 54(ב) לחוק קובע כדלקמן:
לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות [ההדגשות שלי - א.ג].
עינינו הרואות, כי החוק קובע סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין לעבודה בתביעות של מבוטחים נגד קופות החולים, למעט בתביעת נזיקין. עלינו לבחון האם סמכות שיפוט ייחודית זו חלה על תביעת המבקש, על כל רכיביה.
5. אשר לרכיב הראשון טוען המבקש, כי הגם שמדובר בתביעה להשבת סכומי כסף ששולמו, ניתן לסווגה כתביעה בעילה נזיקית. זאת, שכן קופת החולים ביצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה, והסעד המבוקש נועד להשיב את הניזוק למצב בו היה לולא הפרה זו. בית המשפט המחוזי קבע, כי תביעה מסוג זה נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. קביעה זו בדין יסודה. כזכור, הרכיב הראשון מתייחס להשבת סכומים שהוצאו על-ידי המבקש לקבלת שירותים להם היה זכאי לטענתו מכוח חוק. לא יכולה להיות מחלוקת, כי הסמכות לדון בתביעה מסוג זה נתונה לבית הדין לעבודה. בית הדין הוסמך לדון בתביעות הנוגעות למערך הזכויות והחובות הצומח למבוטח של קופת חולים על-פי החוק (ראו למשל, ע"ע (ארצי) 1229/01 מכבי שירותי בריאות נ' וקסלר, פד"ע לז 241 (2001) (להלן - עניין וקסלר)). סיווג הרכיב הראשון לפי פרשנותו של המבקש יגרום לריקון מתוכן של סעיף 54(ב) לחוק. אכן, ניתן לראות כי בתי הדין לעבודה דנים כעניין שבשגרה בתביעות מסוג זה (השוו, ע"ע (ארצי) 342/03 עיאס נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 26.6.2006); ע"ב (אזורי ב"ש) 2922/05 אמיתי נ' קופת חולים מאוחדת (לא פורסם, 23.7.2007)). לפיכך, אין להתערב במסקנת בית המשפט לפיה הסמכות לדון ברכיב זה של התביעה נתונה לבית הדין לעבודה.
6. אף ביחס לרכיב השני - רכיב הנזקים התוצאתיים - טען המבקש, כי סמכות הדיון אינה נתונה לבית הדין לעבודה. זאת, שכן מדובר בתביעה נזיקית לכל דבר ועניין. לעומת זאת, טענו המשיבים, כי הנזקים התוצאתיים הינם נזקים שנגרמו בשל אי אספקת השירותים הנטענת ולכן אין מקום לדיון נפרד ברכיב זה של התביעה. לגישתם, יש לפרש את הסמכות הייחודית הנתונה לבית הדין לעבודה ביחס לתביעות מכוח החוק בצורה רחבה. הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבים גורסת, כי רק תביעות נזיקיות שאינן נובעות באופן ישיר מחובותיה של קופת החולים לפי החוק יוצאו מגדר סמכות בית הדין לעבודה. בסוגיה זו קבע בית המשפט המחוזי, כי סמכותו של בית הדין לעבודה אינה מוגבלת לדיון בעילות מסוימות וכי אין מניעה שידון אף בתביעות שעילתן רשלנות. עוד ציין בית המשפט, כי בכתב התביעה לא פורטו נזקי הגוף והנזקים הבלתי ממוניים שנגרמו למבקש כתוצאה מהפרת החובה על-ידי המשיבים. לפיכך, ומאחר "שהסעד העיקרי" שנתבע נמצא בסמכות בית הדין לעבודה, נקבע כי יש להעביר את הדיון בתביעה בכללותה אל בית הדין. מצאתי, כי יש מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט המחוזי. אעיר, כי אם בכלל ראוי לדבר על "עילה עיקרית" ולא על "סעד עיקרי", שהרי הסעד הוא כספי בכל מקרה.
7. הכלל הוא, כי סמכותה העניינית של ערכאה שיפוטית לדון בתובענה נקבעת על-פי הסעד המבוקש בכתב התביעה (ראו, ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 (1977); אודות השיקולים התומכים במבחן זה, ראו גם: ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004)). עם זאת, קיימים מקרים בהם נקבעת הסמכות על-פי עילת התביעה ולעיתים אף על-פי זהות הצדדים. כך הם פני הדברים ביחס לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה (ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 515-509 (2004) (להלן - עניין פי.או.אס); וכן, בג"ץ 1214/97 חלמיש נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 647 (1999)). בתביעות כדוגמת התביעה העומדת לפנינו, הוגדרה סמכותו של בית הדין הן על-פי זהות הצדדים (קופת החולים ומבוטח) והן על-פי עילת התביעה (תביעה לפי חוק ביטוח בריאות). בנוסף, תביעות בעילה נזיקית הוצאו באופן מפורש מגדר סמכותו של בית הדין לעבודה. אמנם, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו, כי תביעתו של המבקש לא נוסחה כראוי, כך שכתב התביעה לא הבחין בצורה מספקת וראויה בין הנזקים המיוחסים לכל אחד מרכיבי התביעה. עם זאת, אין לקבל את הקביעה כי הואיל ו"הסעד העיקרי" מצוי בסמכותו של בית הדין לעבודה, מוסמך הוא אף לדון בעילה הנזיקית.
8. בדין טען המבקש כי יש לסווג את התביעה לנזקים תוצאתיים כתביעה בעילה נזיקית, אשר אינה נמצאת בסמכותו של בית הדין לעבודה. כזכור, טוען המבקש כי הפרת החובה המוטלת על המשיבים לפי החוק גרמה לו נזקי גוף וכן נזק לא ממוני. ביסודה של התביעה עומדת אמנם שאלת האחריות שחבה קופת חולים למבוטחיה בהתאם לחוק. עם זאת, נראה כי קיים קושי לקבוע כי תביעה מסוג זה אינה "תביעה נזיקית" במשמעותה לפי סעיף 54(ב) לחוק. ראשית, לשון החוק אינה מבחינה בין תביעות נזיקיות מסוגים שונים, אלא מוציאה מגדר סמכותו של בית הדין תביעות נזיקיות באשר הן. שנית, השאלות המתעוררות במסגרת הדיון בתביעה מסוג זה הינן שאלות "נזיקיות" במובהק. כך, על בית המשפט לדון בשאלה האם קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק, בצפיות הנזק ובעמידה על היקפו. לבית הדין לעבודה אין כל מומחיות בדיון בשאלות מסוג זה. מעבר לכך, קביעה לפיה תביעה לנזקים תוצאתיים אינה "תביעה נזיקית", אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. במסגרת החוק ניתנה לבית הדין לעבודה סמכות לדון במכלול ההיבטים המתעוררים בין קופת החולים למבוטחיה, ככל שהדבר נוגע לשאלות של בטחון סוציאלי (ראו, עניין וקסלר). השאלות המתעוררות במסגרת הדיון בנזקים תוצאתיים אינן נוגעות לתחום הבטחון הסוציאלי. לפיכך, יש טעם בקביעה כי תביעה מסוג זה לא תידון בפני בית הדין לעבודה.
9. התוצאה המסתמנת הינה, כי כתב התביעה שלפנינו כולל שתי עילות, אשר כל אחת מהן נמצאת בסמכותה העניינית של ערכאה אחרת. לפיכך, עלינו להכריע האם יש לפצל את הדיון בתביעה בין שתי הערכאות או שמא ישנה אפשרות שאחת הערכאות תקנה סמכות לדון בתביעה בכללותה. שני הצדדים טוענים, כי פיצול הדיון במקרה דנא אינו רצוי. לטענת המבקש, על בית המשפט לדון בתביעה במלואה. עמדת המשיבים היא, שאין טעם לפצל את הדיון שכן השאלה העיקרית העומדת להכרעה נוגעת לאחריותה של קופת החולים בהתאם לחוק. עוד טוענים הם, כי אין מקום להעביר את הדיון בנזקים התוצאתיים לבית המשפט, שכן בית המשפט אינו מוסמך להכריע בשאלה האם קופת החולים הייתה מחויבת לספק למבקש את השירותים האמורים. לטענת המשיבים, ממילא יהיה על בית המשפט להשהות את הדיון בתובענה עד שתתקבל הכרעה בסוגיה זו בבית הדין לעבודה.
10. התוצאה הנגרמת מפיצול הדיון בתובענה בין מספר ערכאות שיפוטיות אינה פשוטה. פיצול הדיון אינו יעיל, מכביד על הצדדים להליך וגורם לבזבוז זמן שיפוטי. כמו כן, פיצול הדיון בין ערכאות שונות טומן בחובו סכנה של הכרעות סותרות באותה מחלוקת משפטית. על כן, פרשנות המונעת את פיצול הדיון תהיה בדרך כלל עדיפה. ואולם, פרשנות כזו תהיה אפשרית רק אם היא עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו (ראו, עניין פי.או.אס, בעמ' 522-519; ע"א 25/71 פינשטיין נ' ארגון מורי בתי הספר העל יסודיים, פ"ד כה(1) 129 (1971)). במקרה דנא, אין מנוס מפני פיצול הדיון. ראשית, לא ניתן לקבל את הפרשנות המוצעת על-ידי המבקש. כפי שהובהר לעיל, הסמכות הייחודית לדון ברכיב הראשון של התביעה ניתנה באופן מפורש לבית הדין לעבודה. לפיכך, בית המשפט האזרחי הרגיל אינו יכול לקנות סמכות לדון ברכיב זה (עניין פי.או.אס, בעמ' 518-517). שנית, גם הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבים אינה חפה מקשיים. כפי שהובהר לעיל, פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו. בנוסף, אימוץ הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבים, עלול להוביל לקשיים במקרים אחרים. בענייננו, תביעת המבקש נגד קופת החולים הוגשה לאחר שכבר הוכרעה תביעתו בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה (זאת, למעט שאלת הפיצוי מגיל 21 ואילך, אשר טרם הוכרעה). לעומת זאת, במקרים אחרים, יכול שהתביעה לנזקים כתוצאה מאי מתן שירותים רפואיים על-ידי קופת החולים תוגש יחד עם התביעה הנזיקית העיקרית. במקרים מסוג זה, קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבים תוביל לכך שהתביעה העוסקת בנזקים בגין אי מתן שירותים רפואיים תידון בפני בית הדין לעבודה. מעבר לקשיים הרגילים הנובעים מפיצול תובענה, אשר יתעוררו גם במקרה כזה, הרי שיש טעם שפורום שיפוטי אחד ידון במכלול הנזקים הנגרמים לאדם כתוצאה ממעורבותו באירוע מסוים.
11. גם בטענת המשיבים לפיה בית המשפט אינו מוסמך לדון בשאלת חובתה של קופת החולים לספק את השירותים הרפואיים למבקש אין ממש. סעיף 76 לחוק בתי המשפט קובע, כי בית משפט הדן בעניין הנמצא בסמכותו רשאי להכריע במסגרת הדיון גם בשאלה הנמצאת בסמכותה הייחודית של ערכאה אחרת. ההכרעה בשאלה זו לא תהווה מעשה בית דין (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 62-59 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן - זוסמן); ע"א 473/67 עזבון המנוח צבי ראוטנשטיין נ' לביא, פ"ד כב(1) 552 (1968)). היינו, במקרה דנא, רשאי יהיה בית המשפט שידון בתביעת המבקש לנזקים תוצאתיים להכריע, מכוח סמכותו הנגררת ולצורך אותו הדיון בלבד, בשאלה האם קופת החולים חבה באספקת שירותים למבוטח והאם לא קיימה חובה זו. לא ניתן להתעלם מהקושי אשר עלול להתעורר כתוצאה מההכרעה המתקבלת בשאלה זו על-ידי בית המשפט. קושי זה נובע מהאפשרות כי הערכאות הדנות - בית המשפט ובית הדין לעבודה - יגיעו להכרעות סותרות באשר לשאלת אחריות קופת החולים לספק את השירותים הרפואיים האמורים. ברי, כי ככל שבית הדין לעבודה, הוא הערכאה המוסמכת, יכריע ראשון בשאלה זו, הכרעתו תהווה מעשה בית דין ותחייב אף את בית המשפט. ואולם, אם בית המשפט המפעיל את סמכותו הנגררת יכריע בסוגיה עובר להכרעת בית הדין לעבודה, הרי שעלול להתעורר מצב של הכרעות סותרות. יודגש, כי בעיה זו אינה מוגבלת אך לתביעות מהסוג הנידון לפנינו. הדוגמה הבולטת למצב כזה הינה תביעות העוסקות בחזקה או סילוק יד, הנמצאות בסמכות בית משפט השלום, שבגדרן מתעוררות שאלות של בעלות בקרקע, שהסמכות לדון בהן נתונה לבית המשפט המחוזי (למשל, ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2) 749 (1991); ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית (א.נ.מ.י), פ"ד נג(1) 673 (1999)).
12. בפסיקה ובספרות נשמעו עמדות שונות לעניין הפתרון הרצוי במצבים אלה. יש הסוברים, כי פסק הדין של הערכאה המוסמכת מבטל את הכרעתה המוקדמת של הערכאה שהכריעה בעניין מכוח סמכותה הנגררת או מצמיח זכות תביעה להשבה (ראו, ר"ע 236/84 אשתר נ' נפתלי, פ"ד לח(2) 665, 671-669 (1984); בג"ץ 727/85 נוצר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 589, 598 (המשנה לנשיא, מ' בן-פורת) (1987)). מנגד, נשמעה הדעה כי, ככלל, פסק דין מאוחר של ערכאה מוסמכת אינו יכול להביא לביטולו של פסק הדין המוקדם ושני פסקי הדין הסותרים חלים זה לצד זה (ראו, נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 360-348 (1991); ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205 (1992); ראו עוד לעניין הסוגיה: זוסמן, בעמ' 62-60). אינני סבור שבגדרי המקרה דנא יש מקום להכריע בסוגיה זו
. מכל מקום, חובה לזכור כי לבית המשפט ישנה סמכות נגררת לדון אף בשאלה הנמצאת בסמכות בית הדין לעבודה. כמו כן, יש באפשרותו של בית משפט להחליט על עיכוב הדיון עד להכרעת בית הדין, אם כי ראוי לגלות זהירות רבה לעניין השימוש בסמכות זו (רע"א 2598/91 וולפסון נ' וולפסון, פ"ד מה(5) 816 (1991)).
13. לסיכום, בנסיבות המקרה דנא אין מנוס מפיצול הדיון בתביעתו של המבקש. הדיון בתביעה להשבת הסכומים ששולמו על-ידי המבקש עבור קבלת השירותים הרפואיים תידון בבית הדין לאזורי לעבודה. התביעה לנזקים תוצאתיים תידון בבית המשפט המחוזי. המבקש יגיש כתב תביעה מתוקן לבית המשפט, בתוך 30 ימים. בית המשפט אשר ידון בתביעה יחליט, לאחר מתן זכות טיעון, האם לעכב את הדיון עד להכרעה בבית הדין לעבודה.
14. הערעור מתקבל איפוא, כאמור לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות: