השופט א' רובינשטיין:
רקע והליכים
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא חבש והשופטים בן עמי וקמא) מיום 12.3.08 בתיק ע"מ 2080/07, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט אלבז) מיום 25.6.07 בתיק אימוץ 49/06. יסוד ההליכים בבקשת המשיב להכריז על בנה של המבקשת, קטין יליד 1999, בר אימוץ (בקשה מיום 28.9.06). הרקע לבקשה פורט בהרחבה בפסקי הדין של בתי המשפט הקודמים, והוא יובא להלן בקיצור בלבד.
ב. ילדותה ונערותה של המבקשת, ילידת 1958, עברו עליה בעוני ובאלימות. טרם הגיעה לבגירות נישאה בפעם הראשונה, וילדה שלוש בנות (כיום בגירות). בשנת 1993 התגרשה, והבנות נותרו במשמורת האב. לאורך השנים נזקקה המבקשת מספר פעמים לטיפול נפשי, ובמקרה אחד הגיעה לחדר מיון בעקבות בליעת כדורים. המבקשת סובלת מנכות ברגלה בשיעור 30%-20%.
ג. בחודש התשיעי להריונה הגיעה המבקשת ללשכת הרווחה, והודיעה על רצונה למסור את התינוק לאימוץ, בהיותה נטולת דיור ואמצעי מחיה. משנולד הקטין ביום 15.5.99, נשאר בחזקת אמו, אשר שכרה דירה בסיוע משפחתה. ביום 11.2.01, לאחר שפונתה מן הדירה עקב אי-תשלום דמי שכירות, הגיעה המבקשת ללשכת הרווחה וסירבה לעזוב את המקום עד שיימצא לה דיור. עובדי הלשכה התרשמו שהקטין מוזנח, ולמחרת פנו לבית המשפט בבקשה להוציאו מחזקת אמו. הבקשה התקבלה, והקטין הועבר למשפחת אומנה. ביום 21.2.01 הוכר הקטין כקטין נזקק.
ד. המבקשת אובחנה לעת ההיא, לבקשת שירותי הרווחה, על ידי ד"ר פינקלשטיין. זו קבעה כי המבקשת סובלת מכוחות דלים, חוסר בגרות, מחסור בשיקול דעת והפרעת אישיות, והמליצה על אבחון והערכת מסוגלות הורית. הערכה נעשתה על ידי ד"ר תדמור, אשר קבע כי המבקשת סובלת מהפרעת אישיות גבולית, שמשמעותה בין השאר התנהגות לקויה, אי יציבות ביחסים בינאישיים ואימפולסיביות; זוהו גם קשיים קוגניטיביים ורגשיים. בהתחשב גם בקשייה האובייקטיביים של המבקשת, העריך ד"ר תדמור שהיא נעדרת היכולת ההורית הנדרשת לטיפול בקטין, וכי הסיכוי לשינוי קטן.
ה. ביום 27.3.01 פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה להשיב את הקטין להחזקתה, לאחר ששוב סייעו בידיה בני משפחתה בשכירת דירה. הבקשה נענתה, תוך שניתן צו פיקוח והשגחה. ביום 4.1.02 נותקו החשמל, המים והגז בדירתה של המבקשת, לאחר ששוב לא שילמה דמי שכירות. לאחר יומיים הועברו המבקשת והקטין למלון במימון משרד הרווחה.
ו. הקטין לא הגיע באופן סדיר למסגרות החינוכיות בהן הושם. בינואר-פברואר 2002, ושוב בדצמבר של אותה שנה, פנתה פקידת הסעד לבית המשפט מספר פעמים, בטענה שהקטין בסיכון. במאי 2002 התקבלה תלונה במשטרה על הזנחת הקטין, אשר נצפה מסתובב ברחובות ללא השגחה. במהלך שנת 2004 סרבה המבקשת באופן חוזר ונשנה לאסוף את הקטין מן הגן בתום יום הלימודים, תוך שהציגה דרישות שונות, כגון להסעה או לצהרון ללא תשלום.
ז. במהלך שנת 2005, בה החל הקטין לומד בבית ספר, פנתה המבקשת מספר פעמים ללשכת הרווחה בדרישה כי יוסדר לה דיור. ביום 2.10.05, הגיעה ללשכה עם הקטין, מצוידת בתיק בגדים עבורו, והבהירה כי תשאיר את הקטין בלשכה אם לא תקבל מפתח לדירה; אחר עזבה את הלשכה, בהותירה את הקטין אחריה. פקידת הסעד הוציאה צו חרום והעבירה את הקטין למשפחת אומנה. ביום 9.10.05 ביקשה המבקשת בבית המשפט את השבת הקטין למשמורתה. בית המשפט קיבל את הבקשה. לאחר מספר שעות הודיעה המבקשת למנהלת לשכת הרווחה כי אין בכוונתה לאסוף את הקטין, מאחר שאין לה דירה. למחרת הוצא צו חירום נוסף. ביום 16.10.05 הועבר הקטין לבית הילדים "מרכז שוסטרמן". המבקשת ביקרה את הקטין במוסד באופן ספורדי, ובאחד המקרים הודיעה כי אינה מוכנה לבקרו עד שתקבל לרשותה דירה.
ח. במסגרת הדיון בבקשה להכריז על הקטין בר אימוץ מונה ד"ר גוטליב כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו נאמר כי המבקשת אשה תלותית, שאינה מסוגלת לספק לקטין את צרכיו, בודאי צרכים נפשיים, התפתחותיים וחברתיים. על כן המליץ ד"ר גוטליב על הכרזת הקטין בר אימוץ; ואולם, כיוון שמצא כי המערערת אינה "דמות שלילית", ונוכח גילו המבוגר יחסית של הקטין, המליץ לשקול "אימוץ פתוח". בית המשפט לענייני משפחה קיבל עמדה זו. נקבע כי המבקשת "אינה מסוגלת לדאוג כראוי לבנה ואין סיכוי לשינוי במצבה"; זאת, בין היתר, באשר אינה עושה ניסיון של ממש לשקם את חייה, תוך הסתייעות בשירותי הרווחה. כן נקבע כי המבקשת הציגה דפוס התנהגות קבוע, בו היא מטילה את האחריות לטיפול בקטין על שירותי הרווחה ועושה בקטין שימוש לשם השגת צרכיה. כן התיחס בית המשפט לקשר הרגשי הלקוי הקיים בין המבקשת לקטין. בעת הדיון היו בידי המבקשת דירה והיא קיימה קשר עם בן זוג, אך בית המשפט לא סבר שיש בכך שינוי משמעותי במצב, "שכן ניסיון העבר הראה שברגע אחד של לחץ, הכול יכול להתפרק מחדש". לפיכך קבע בית המשפט כי מתקיימים תנאי סעיף 13(א) (7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, והכריז על הקטין בר אימוץ; אך זאת תוך צמצום תוצאות האימוץ, כך שיתאפשר קשר בין הקטין לבין המבקשת - לפי שיקול דעת פקיד הסעד, ובכפוף לכך שתימצא משפחה מאמצת שתסכים לכך.
ט. (1) בערעורה לבית המשפט המחוזי טענה המבקשת, כי בהתנהגותה לא היה משום סיכון אקטיבי לילד, וכי נטישתו היתה אירוע נקודתי; עוד נטען, כי לא ניתן די משקל לקשר הנוכחי של המבקשת עם בן זוגה, ולקשרים של הקטין עם בן הזוג ועם בני משפחתו. הוגש תסקיר סעד משלים (מיום 24.9.07), וד"ר מאסס מונתה כמומחית מטעם בית המשפט. בחוות דעתה התייחסה ד"ר מאסס לקשיים האובייקטיביים וההתנהגותיים של המבקשת, ובין השאר לקושי להבחין בין צרכיה לבין צרכיו של הקטין; צוין שסימן השאלה העיקרי לגבי יכולתה ההורית של המבקשת נוגע ליכולתה להתמודד עם ההורות במצבי משבר. עם זאת, מצאה ד"ר מאסס קשר חם בין המבקשת לבין הקטין, וכי מצבה של המבקשת טוב יותר, בעיקר בשל הקשר עם בן הזוג. כן מצאה כי שתי בנותיה הגדולות של המבקשת יכולות להיות לה לעזר בעת משבר. לפיכך המליצה ד"ר מאסס על השבת הקטין להחזקת המבקשת. נוסיף כי הרכב בית המשפט המחוזי גם נפגש עם הקטין ושוחח עימו.
(2) ואולם, בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הערעור. נקבע כי הוכחו ליקויים קשים במסוגלותה ההורית של המבקשת; וכי נטישת הקטין (ברשויות הרווחה, בסביבת הבית ובגן הילדים), ואף השימוש בו למילוי צרכיה של המבקשת, היוו דפוסי התנהגות חוזרים. עוד נקבע כי נוכח מצבו הבעייתי של הקטין, הנובע מנסיבות חייו הקשות, רף המסוגלות הנדרש לשם גידולו הוא גבוה. מסקנת בית המשפט היתה, לפיכך, כי טובת הקטין היא מסירתו לאימוץ, תוך שימור הקשר עם משפחתו הביולוגית; נקבע כי הכרזת הקטין כבר אימוץ תבוטל אם לא תימצא משפחה מתאימה לאימוץ "פתוח".
ההליך בבית משפט זה
י. בבקשה הנוכחית מדגישה המבקשת את כאבה עקב ההחלטה בדבר האימוץ. נטען כי הקשיים בגידול הקטין נבעו רק מנסיבות חייה הקשות, ובעיקר קשייה הכלכליים; וכי נטישת הקטין בלשכת הרווחה היתה מעידה חד פעמית, שגם היא נעשתה מתוך מטרה לשפר את מצבם של האם והקטין על ידי מציאת פתרון דיור. כן נטען כי עובר לשנת 2005 לא עלתה טענה של ממש בדבר הזנחה, וראיה לכך שהרשויות לא פעלו להכרזת הקטין בר אימוץ בתקופה זו. עוד נטען כי מצבה של המבקשת טוב היום, בשל קשריה היציבים עם בן זוגה ועם בנותיה. לבסוף נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לקבל את עמדתה של ד"ר מאסס, שתמכה בהשבת הקטין לחיק אמו; וכי שגה בית המשפט בכך שלא שקל בפסק דינו את עמדת הקטין עצמו. אם לא יתקבל הערעור במובן של ביטול צו האימוץ, נתבקשה דחייה של חצי שנה בביצועו, לשם בחינת תפקודה של המבקשת בתקופה זו, לאחר שהקטין יועבר לביתה.
י"א. עמדת המשיב היא כי יש להותיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. נטען כי הבקשה מבוססת על טענות עובדתיות, אשר אין בית המשפט נדרש להן בערעור, קל וחומר בגלגול שלישי. כן נטען ש"עיכוב הביצוע" המבוקש הוא במהותו שינוי המצב הקיים - העברת הקטין מן המעון לבית אמו; וכי ייגרם לקטין נזק גם בהותרתו במעון תקופה נוספת, במקום למסרו לאימוץ - שכן מדובר במוסד המיועד לשהיות בנות כשלושה חודשים, ואילו הקטין מצוי בו זה שנתיים. נטען כי מסקנותיו של בית המשפט קמא, בדבר העדר מסוגלות הורית מספקת של המבקשת, בעיקר בעת משבר, ובדבר הסיכויים הנמוכים לשינוי בעתיד הנראה לעין, מבוססות כדבעי על ממצאיה (אף אם לא על המלצתה) של ד"ר מאסס, וכן על שתי חוות הדעת הקודמות (של ד"ר תדמור ושל ד"ר גוטליב). נטען כי בית המשפט אכן שמע את עמדתו של הקטין. לבסוף, נמסר כי נמצאה משפחה המתאימה לאימוץ הקטין.
י"ב. (1) בדיון בפנינו טען בלהט בא כוחה המלומד של המבקשת, המלוה אותה מזה שנים בענייניה המשפטיים, כי הסתבכותה של המבקשת באה משפנתה ב-2005 לסיוע הרשויות, והללו פעלו בחוסר רחמים ובחוסר הבנה למצבה הבסיסי; דבר זה יצר את המציאות העגומה. נטען כי רשויות הרווחה פועלות נגד האם, אשר יש לה שלוש ילדות מנישואיה הראשונים, שעמן היא מקיימת קשר טוב, וכיום לה אף בן זוג התומך בה. נטען, כי המצוקה הכלכלית בלבד היא שדחפה את האם להתנהגות. על כן יש לקבל את חוות הדעת של ד"ר מאסס שלפיה יש להחזיר את הקטין לבית אמו. זה לדעת האם גם רצון הקטין. כאן טען עו"ד מהגר כי הקטין היה במשך שש שנים אצל אמו, "והיא גידלה אותו בצורה יוצאת מהכלל". נתבקשו חמלה, צדק ורחמים, להעברת הקטין לניסיון אצל אמו.
(2) באת כוח המדינה ציינה כי אין זה נכון שלעובדי הציבור הנוגעים בדבר יש רצון לפעול נגד האם; תולדות הקטין הן סכנת נפשות, של הסתובבות ברחובות; יש ללמוד מן העבר על העתיד ואין מקום לניסיון נוסף. מפי פקידות הסעד נאמר, כי הקטין צריך שיידע היכן הוא חי, שלא לחיות עוד בחוסר ודאות, מה גם שיש קושי למצוא משפחה מאמצת, והנושא עדין ביותר. הקטין רוצה להיות ככל ילד, נורמלי, לא עוד במוסד - ולא יהא הוגן להניח על כתפיו את ההכרעות. עוד נאמר מפי באת כוח המדינה והעובדות הסוציאליות, כי לשיטתן בתקופה הראשונה אצל המשפחה המאמצת יהיה קושי לגבי הקשר עם האם, גם בגדרי אימוץ פתוח, נוכח התנגדותה של האם וגישתה השלילית; יש צורך בהדרגתיות.
(3) שמענו גם את דברי המבקשת, שקבלה כי לא נעזרה על-ידי שירותי הרווחה אלא על ידי משפחתה בלבד. ראיה למסוגלותה ההורית - לשיטתה - היא מצב בנותיה הגדולות, וגם בן זוגה עוזר לה מאד. כל חטאה הוא, כך אמרה, שביקשה עזרה מלשכת הרווחה.
הכרעה