השופט י' דנציגר:
1. בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 2218/02 שניתן ביום 21.9.05 (הרכב כבוד השופטים: אב"ד, סגן הנשיא ח' פיזם, א' רזי וש' שטמר), אשר קיבל באופן חלקי ערעור שאותו הגישה המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת.פ. 2210/01 (כבוד השופט י' אלרון), והרשיע את המבקש בעבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין), הותיר את הזיכוי מעבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין על כנו והחזיר את התיק לבית משפט השלום, לשם שמיעת טיעונים לעונש וגזירת עונשו של המבקש.
עיקרי העובדות וההליכים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי
2. כתב האישום. ביום 5.3.01 הוגש לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום כנגד המבקש, אשר ייחס לו עבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין ועבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, עבד המבקש כפקח באגף הפיקוח העירוני של עיריית חיפה, ולפיכך ענה על הגדרת "עובד ציבור". במסגרת תפקידו, עבד המבקש במפרץ חיפה, באיזור בו ממוקם מכון ליווי בשם "הלגונה הכחולה" (להלן - המכון), שהיה בבעלותו של מר שי בקרמן (להלן - המתלונן). על פי הנטען במהלך התקופה שבין חודש יולי 1997 לבין יום 2.3.98, קיבל המבקש מן המתלונן סכום השווה ל-1,000 דולר ארה"ב מדי חודש, כאשר בתמורה לתשלום חודשי זה הבטיח למתלונן כי יסייע למכון ב"ביטחון ושמירה על השקט" מפני פעילות משטרתית כלפי המכון והנשים המועסקות בו. החל מחודש ינואר 1998, תבע המבקש מהמתלונן כי יגדיל את התשלום החודשי לסכום השווה ל-1,500 דולר ארה"ב. לבסוף, ביום 2.3.98, נפגש המבקש עם המתלונן במכון (להלן - הפגישה) ובתום הפגישה קיבל מהמתלונן סכום נוסף של 3,600 ש"ח, על מנת שיוסיף ויסייע למכון. יצויין כי במהלך הפגישה התנגד המתלונן להגדלת התשלום החודשי כאמור, בטענה כי אין באפשרותו לעמוד בתשלום סכום זה, ובתום הפגישה הודיע המתלונן למבקש כי יודיע לו האם "הרומן ביניהם הסתיים".
3. פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 17.2.02 זיכה בית משפט השלום את המבקש מן העבירות שיוחסו לו, מחמת הספק. בית משפט השלום קבע כי גרסתו של המתלונן אינה מהימנה, בעיקר מן הטעם שהסתיר בחקירתו במשטרה את העובדה כי המבקש העניק לו בעבר הלוואה בסך של 60,000 ש"ח.
בית משפט השלום קבע אמנם שגם גרסתו של המבקש "אינה נקייה מספקות ומתהיות", וכי ניתן למצוא בקלטת המתעדת את הפגישה (להלן - הקלטת) ובתמליל השיחה שהתקיימה במהלך הפגישה (להלן - התמליל) אמירות המפלילות את המבקש, אולם קבע כי "הנדבך המרכזי" בראיות התביעה הוא עדות המתלונן וכי התביעה לא הרימה את הנטל הדרוש להרשעת המבקש.
4. הערעור. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתו טענה כי שגה בית משפט השלום בכל הנוגע למשמעות שיש ליתן לתוכן הקלטת. לטענתה, הקלטת מהווה ראייה חותכת לחובתו של המבקש, וכי ראיה זו נתמכה בראיות נוספות לרבות - תפיסת הכסף המסומן שנתן המתלונן למבקש במהלך הפגישה אצל המבקש, הכחשתו של המבקש במשטרה כי קיבל את הכסף המסומן ומסירת גרסאות שונות על ידו בעניין זה. בנוסף, טענה המשיבה כי שגה בית משפט השלום כשבחן האם המבקש נקט בפועל בפעולה כלשהי לטובת המכון, שעה שדי בעצם ההבטחה שנתן והמצג שיצר כי הוא יסייע למכון "בשמירה על השקט", כדי להקים את יסודותיהן של העבירות בהן הואשם.
5. פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 21.9.05, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה בחלקו, הרשיע את המבקש בעבירה של לקיחת שוחד וזיכה אותו מעבירה של הפרת אמונים, כאמור לעיל. במסגרת פסק דינו, לא חלק בית המשפט המחוזי על התרשמותו השלילית של בית משפט השלום מן המתלונן, אולם קיבל את טענת המשיבה לפיה הקלטת היא הנדבך המרכזי בראיות התביעה, ולא עדות המתלונן. בית המשפט המחוזי קבע כי הקלטת מהווה ראיה חד משמעית להוכחת האישומים נגד המתלונן וכי בניגוד לטענת המבקש, תוכן השיחה המתועדת בקלטת ובתמליל, אינו עולה בקנה אחד עם שיחה על החזרת הלוואה. בית המשפט המחוזי ציטט במסגרת פסק דינו מספר קטעים מהתמליל מהם עולה, לשיטתו, מתוך דברי המבקש עצמו, כי המתלונן פרע את מלוא ההלוואה שניתנה לו, וכי אין למבקש כל טענה בעניין זה.
יתר על כן, נקבע כי טענת המבקש לפיה הכסף שקיבל מהמתלונן במהלך הפגישה יועד להחזרת חובו של המתלונן בסך 1,600 ש"ח בגין טבעת שאדם בשם סימון רכש עבורו, היא בבחינת אמירה מנותקת מכל הקשר ואף מהווה עדות כבושה. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפרש את המונח "בעד פעולה הקשורה בתפקידו", שהוא יסוד מיסודותיה של עבירת לקיחת השוחד, באופן רחב, ודי במצג לפיו המבקש יפעל לשם השמירה על השקט והביטחון במכון, כדי למלא יסוד זה.
לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש עצמו סיפק את הראיות המפלילות כנגדו, הרשיע אותו בעבירה של לקיחת שוחד והחזיר את התיק לבית משפט השלום לשם שמיעת טיעונים לעונש וגזר דין.
6. גזר הדין. לשם השלמת התמונה, יצויין כי ביום 13.11.05 גזר בית משפט השלום (כבוד השופטת ר' חוזה) על המבקש מאסר בן שלושים חודשים, מתוכם שישה חודשים לריצוי בפועל, שהומרו לעבודות שירות, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים. בנוסף, גזר בית משפט השלום על המבקש קנס כספי בסך 10,000 ש"ח או מאה ימי מאסר תמורתו. ביום 8.2.06 הגיש המבקש ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום, וביום 3.4.06 דחה בית המשפט המחוזי (הרכב כבוד השופטים: אב"ד ש' ברלינר, י' דר ור' שפירא) את הערעור והותיר את העונש על כנו.
בקשת רשות הערעור
7. טענות המבקש. לטענת המבקש, המשיג על עצם הרשעתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שתי שאלות "מהותיות" המצדיקות מתן רשות ערעור; האחת, מידת ההתערבות של ערכאת הערעור ביחס לראיה חפצית (הקלטת), עליה נתנה הערכאה הראשונה את דעתה; והשניה, עד כמה יש להרחיב את פרשנותו היסוד "בעד פעולה הקשורה לתפקידו", שהוא אחד מיסודותיה של עבירת לקיחת השוחד, ובפרט האם המבקש, פקח עירוני בתפקידו, יכול לקבל שוחד בגין טובת הנאה של מניעת פעילות משטרתית, שאינה קשורה לתפקידו.
באשר לטענה הראשונה, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כשהרשיע אותו על סמך הקלטת, הואיל ולשיטתו אין בקלטת כל ראיה חד משמעית להוכחת האישומים נגדו.
לטענתו, משקבע בית משפט השלום כי עדותו של המתלונן הינה הנדבך המרכזי בראיות התביעה ומשעה שקבע כי אין מקום ליתן אמון בגרסתו של המתלונן, לא היה באפשרותו של בית המשפט המחוזי ליתן משקל כלשהו לעדות המתלונן. עוד בהקשר זה, טוען המבקש כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה הקלטת היא "חזות הכל", שעה שנקבע כי לא ברור מהקלטת על איזה עניין כספי נסובה השיחה שבין המבקש למתלונן. לפיכך, טוען המבקש כי לא ניתן לראות בקלטת ראייה חותכת, כפי שעשה בית המשפט המחוזי.
באשר לטענה השניה, טוען המבקש כי על מנת לקבוע כי תמורה מסוימת השתלמה לעובד ציבור "בעד פעולה הקשורה לתפקידו", יש להגדיר תחילה את תפקידו של עובד הציבור ולבחון האם אכן יש זיקה בין התמורה לבין התפקיד. לטענתו, מאחר שהמשיבה כלל לא הוכיחה מה היה תפקידו בפועל, די בכך כדי לזכותו.
יתר על כן, טוען המבקש כי אין כל זיקה בין תפקידו, פקח עירייה וממונה על אכיפת החוק בתחום רישוי עסקים בלבד, לבין טובת ההנאה שלכאורה הבטיח למתלונן, בדבר מניעת פעילות משטרתית נגד המכון.
לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן את ליבו לספק המתעורר בעניינו, שבגינו זיכה אותו בית משפט השלום, וכי יש לבטל את פסק דינו בשל כך.
8. טענות המשיבה. מנגד, טוענת המשיבה כי לא מתעוררת במקרה שלפנינו עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, הואיל ושתי הטענות לגביהן טוען המבקש כי הן "מהותיות" נדונו בהרחבה והוכרעו בפסיקתו של בית משפט זה, זה מכבר.