ביהמ"ש העליון דחה בקשת אסיר להמשיך להחזיק בדיור ציבורי בתקופת מאסרו

השופט א' רובינשטיין:

רקע והליכים

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים רביד, אפעל-גבאי ופרקש; פסק הדין מפי השופט רביד) בע"א 6184/05 מיום 19.3.07, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא פיינברג) בת"א 5227/01 מיום 9.3.05. בגדר פסק דינו של בית משפט השלום  נקבע, כי לא נתקיימו במבקש, אסיר - תנאים להיותו דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 או "דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן חוק זכויות הדייר), ועל כן עליו לפנות דירה בנוה יעקב בה הוא מחזיק לאחר מות אביו.

ב.        (1) בית המשפט המחוזי סיכם בפסק דינו את ההליכים הקודמים בתיק, הנמשכים מכבר, והרי תמציתם: בשנת 2000 נפטר אבי המבקש, דייר בדירה, לבית עולמו. משסירב המבקש לפנות את הדירה בטענת "דייר מוגן" או "דייר ממשיך", הוגשה נגדו על-ידי המשיבה תביעה לסילוק יד ופינוי. המבקש היה אסיר בין 1998 ל-2004 ומרצה גם כיום עונש מאסר, ועל פי נתוני המשיבה יגיע מועד שחרורו המינהלי ב-29.4.11, ושני שליש ממאסרו - ב-18.4.09. בהליך ראשון בבית משפט השלום (פסק דין מ-24.6.03) נתקבלה תביעת המשיבה לפינוי המבקש. נאמר כי המנוח דר בדירה מכוח שכירות חופשית ולא כדייר מוגן, וכן נדחתה טענת המבקש באשר להיותו דייר ממשיך. בית המשפט המחוזי קיבל (ביום 28.10.03) את ערעור המבקש, במובן זה שהתיק הוחזר לבית משפט השלום כדי לאפשר למבקש להביא ראיותיו באשר לזכויותיו בדירה. בית משפט השלום המתין בהכרעתו כדי להמתין להחלטת הועדה העליונה במשרד השיכון בעתירת המבקש להכרה כדייר בדירה על סמך זכאותו; הבקשה נדחתה, ולבסוף הכריע בית משפט השלום (ביום 9.3.05), כי המבקש לא היה דייר מוגן וגם לא דייר ממשיך.

           (2) בערעור בבית המשפט המחוזי ויתר המבקש על טענת דייר מוגן, וטען רק לעניין היותו דייר ממשיך. בית המשפט, בפסק דין מפורט (מיום 19.3.07), סקר את ההיבטים השונים של חוק זכויות הדייר ואת הפסיקה הרלבנטית, תוך ניסיון להתחקות אחר פירושו של התנאי שבהגדרתו של "דייר ממשיך" בסעיף 1 לחוק, קרי, לענייננו - ילדו של זכאי (והמנוח היה כזה) ש"התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי". בנידון זה סבר בית המשפט, כי יש ליתן למונח "התגורר" פירוש "דווקני ומצמצם, לאמור, על הטוען להיותו 'דייר ממשיך' להוכיח כי הינו קשור לדירה במירב הזיקות הפיזיות, בשים דגש על מגורים בפועל, עת לזיקותיו הנפשיות לדירה יינתן משקל פחות" (עמ' 13). עם זאת נאמר, כי ייתכנו נסיבות שבהן יש לראות בקרוב משפחה "דייר ממשיך" אף שאינו מתגורר בדירה, כגון חייל בשירות צבאי, או ילדו של זכאי השוהה במוסד גריאטרי. הוזכרה גם השפעתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והאמנות הבינלאומיות על פרשנות החוק.

           (3) אשר למקרה הקונקרטי, קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח ממצאי העובדה והמהימנות של בית משפט השלום על פי ראיות שונות, לא התגורר המבקש ברציפות בדירה שלוש שנים לפחות סמוך לפטירת המנוח, ובפירוש הדווקני שיש לפרש את המונח "התגורר", יש להעדיף את צרכיהם של מחוסרי דיור זכאים אחרים; אין למבקש להלין אלא על עצמו בכך שעבר עבירה פלילית, נשלח למאסר ועל כן לא נתקיים תנאי המגורים. עוד נאמר, כי אין המבקש מנוע  מפניה לעתירה מינהלית כנגד החלטתה של הועדה העליונה של משרד השיכון.

הבקשה וההליך בבית משפט זה

ג.        (1) בבקשה דנא נטען, כי היה על בית המשפט לבחון את זכאותו העצמאית של המבקש, שהמשיך כנאמר להתגורר בדירה בעת חופשותיו ממאסרו ולאחר ששוחרר. נטען, כי המערער קנה לעצמו זכאות עצמית מכוח מגוריו בדירה עם אביו חמש שנים קודם מאסרו, וזאת הגם שאביו לא דיווח על כך כי התבייש בו. ועוד נטען, כי אף כדייר ממשיך היתה למבקש זכאות, שכן היותו אסיר אינה שוללת את המשך זכאותו, בהיקש לנזקק לאשפוז פסיכיאטרי, לחולה כרוני, לימאי או לחייל. כשם שחייל, כך נטען, נעדר מן הדירה באופן ארעי ולמטרה מוגדרת, כך גם אסיר, שיש אינטרס ציבורי בשיקומו; בנסיבות דנן - כך הטענה - אסיר שהיעדרותו נכפתה עליו, אין לראות בכך היעדר מגורים השולל זכאותו, בפרט כאשר גם בזמן המאסר הוא עושה שימוש בדירה להניח מטלטליו ולחזור אליה לחופשות; נמתח היקש לדייר מוגן, שהיעדרו בגין מאסר אין בו כדי לשלול זכויותיו, על פי הפסיקה (ראו ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"ד לא(2) 113).

           (2) בתשובת המדינה נטען, כי ייתכנו מקרים בהם יהא אסיר זכאי להכרה כדייר ממשיך, בנסיבות שבהן מדובר במאסר קצר, או באין ספק באשר למגורים עם הזכאי, או כשהמדובר בקטין, קשיש או בודד. אין זה המקרה דנא, כנטען. נמסר, כי בירושלים לבדה ישנם 240 אנשים או משפחות שהוכרו כזכאי דיור ציבורי, ובהם 25 בודדים, קשישים או בעלי בעיות רפואיות קשות, אך אין כל דירה פנויה; ולעומת זאת המבקש הוא אחד מעשרה אחים, בגירים וחלקם בעלי משפחות; אין לראות, כך נאמר, אפליה בהבחנה בין אסירים לחיילים, נוכח נסיבות ההיעדרות. נאמר, כי לאסירים משוחררים פתרונות דיור לפי נוהל מיוחד, בשיתוף הרשות לשיקום האסיר. צוין כי בכגון דא היו גם מקרי תרמית, והמבקש עצמו קיבל ב-2003-2002 סכום של כ-14,000 ש"ח כסיוע לאסיר משוחרר שעה שטען כי גר בדירה אחרת באותן שנים. נטען גם, כי המבקש לא עירער על החלטת הועדה העליונה במשרד השיכון.

ד.        (1) התיק הועבר להרכב (החלטת השופטת ארבל מיום 22.11.07).

           (2) בדיון בפנינו ביום 20.2.08 נאמר כי למבקש פתרונות מטעם הרשות לשיקום האסיר, ואין הצדקה כי המבקש יחזיק בדירה. עם זאת הסכימה המשיבה  - בעקבות טיעוני המבקש כי לא נשמעו ראיות באשר לזכאותו הבסיסית כדייר ממשיך - לצאת מן ההנחה שטרם פטירת אביו המנוח היה המבקש זכאי.

           (3) בהחלטה בתום הדיון נאמר: "המשיבה מסכימה כי השאלה שתידון היא האם לאור ההנחה המוסכמת של קיום זכאות המבקש לדיור בדירה ערב כניסתו למאסר, תיותר הדירה בחזקתו גם בתקופת מאסרו". ניתן למשיבה להשלים סיכומים תוך התיחסות לאלטרנטיבות לשיכון אסיר, וניתנה אפשרות למבקש לתשובה.

ה.        (1) בסיכומים משלימים מטעם המשיבה צוין, כי על פי הוראות שירות בתי הסוהר רשאי כל אסיר למסור כתובת בישראל שבה ישהה בעת חופשתו, וב-99% מן המקרים נמסרת כתובת כזאת, אך במקרים הבודדים ביותר בהם אין כתובת, לא יוכל האסיר לממש את היציאה לחופשות. במקרה דנא, מכל מקום, אין רלבנטיות לשאלת האלטרנטיבות לשיכון אסיר בחופשה, שכן בכל יציאותיו מסר המבקש כתובת במעלה אדומים ולא את כתובת הדירה דנא; כתובת זו במעלה אדומים מסר עם קליטתו בבית הסוהר ב-1998.

           (2) המבקש הגיב, כי בתי המשפט הקודמים ציינו שהמשיב רואה עצמו קשור לדירה נשוא ההתדיינות. הטעם, כך לטענת המבקש, שמסר את הכתובת במעלה אדומים היה, כי נדרש להיות בעת חופשתו במעצר בית בשעות הערב והלילה והיה זקוק לערב. המבקש הכחיש כי מסר את הכתובת במעלה אדומים כבר ב-1998. לשיטתו "הטיעון היסודי חוזר כפי שהיה מראשיתו - היעדר נוכחות פיזית מלאה של המבקש בדירה אינו רצוני ואינו לפי בחירת המבקש, אלא מדובר בנגזרת ישירה ממאסרו של המבקש ומההגבלות הקיימות לעת עתה על חופשותיו בכלא"; על כן אין להוסיף לענישה הפלילית "ענישה אזרחית"; זכויותיו מקורן קודם המאסר, ואין לראות במאסר נטישה.

הכרעה

ו.        (1) לאחר העיון, אציע לחברי ליתן רשות ערעור, לדון בתיק כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, אך לא להיעתר לערעור, כפי שיפורט. אכן, המדינה הסכימה - כאמור (ואודה כי מדרש פליאה בעיני מדוע, לאחר קביעות שני בתי המשפט הקודמים) - להנחה של קיום זכאות המבקש-המערער לדירה ערב כניסתו למאסר. נדרש אנכי לנושא בהנחה זו. השאלה היא איפוא מהי השפעת המאסר על הזכאות לדירה זו. לדידי יש לבחון לשם מענה את תכלית החוק ואת התמונה הרחבה. שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים. בעיני קיומם של נזקקים אחרים - רבים למרבה הצער - העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק. גם זכאות מקודם איננה מקנה "חתימת קבע" על דירה פלונית, שתעמוד ריקה בלא שתשמש למטרותיה לנזקקים לכך. לכן, משלא התגורר פלוני בדירה, קמה השאלה אם רשאית המשיבה לבטל את חוזה השכירות. כשלעצמי סבורני, כי גם אם היה זכאי המשיב להיות דייר ממשיך, אין לראותו, בשעה שיושב הוא בבית האסורים לתקופה ממושכת, כמחזיק בדירה. ער אני לגישה שביטא בית משפט זה בפרשת דמתי נ' בוליוש, בה ציין השופט - כתארו אז - שמגר - כי המשיב, אסיר עולם, דייר מוגן "לא בשל רצונו ועקב החלטתו נעדר הוא מן המקום. ההעדר נכפה עליו עקב החלטתן של הרשויות השיפוטיות המוסמכות..." (עמ' 117). ואולם, שם היה המדובר ביחסי שכירות חוזיים פרטיים, ולא בדיור ציבורי, וההבדל משמעותי ומדבר בעדו. ועוד, אומר בכל לשון של הדגשה - לדידי לעניין זה לא הרי אסיר כהרי חייל בשירות חובה, כמו בפרשות ת"א (פ"ת) 3455/04 עמידר נ' נאון שי (לא פורסם) ות"א (חיפה) 2063/04 ליפשיץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם הוחרג חייל חובה מדרישת המגורים בפועל.

           (2) אכן, לאסיר זכויות משלו כחלק מאוכלוסיה חלשה, ולשמן קיימת הרשות לשיקום האסיר. אך הוא המיט על עצמו ביודעין את אסירותו, שלא כחייל הנדרש לשרת את המדינה על פי חוק, והיעדרותו ממקומו אינה על פי בחירתו. המבקש-המערער בחר בחיי פשע - ואין סיבה שבעולם שבשעה שהוא מצוי בכלא תעמוד הדירה הריקה, שמאות ממתינים לה בדיור הציבורי, כדי שיוכל להימצא בה בחופשות. לעניין זה ציין סגן הנשיא פיינברג בת"א (י-ם) 13553/01 עמידר נ' עמר (לא פורסם) כי עם חקיקתו של חוק זכויות הדייר יחול הנאמר בע"ש (י-ם) 90/96 עמותת סינגור קהילתי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (להלן פרשת עמותת סינגור קהילתי), כפי שיבואר להלן. את השימוש בדירות הדיור הציבורי יש למקסם לרווחת הכלל. אכן, אומרת המשיבה כי במקרה של מאסר קצר תימשך החזקה בדירה. אינני מציע לקבוע כאן ועתה מסמרות באשר למשך המאסר, אך ברי כי מאסר שנים ארוכות מסוג זה שנדון לו המבקש-המערער אינו יכול להצדיק חזקה מתמדת בדירת דיור ציבורי; זאת, אף אם אין משוים אותו לרע"א 2457/04 עזבון חייט ז"ל נ' דיק (לא פורסם).

           (3) מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדייר, שאליה נידרש בקצרה, מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין "תפוס כפי יכולתך" ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו (ראו גם עע"מ 8616/06 כהן נ' עמידר (לא פורסם) (השופט פוגלמן) (להלן עניין כהן)).

חוק זכויות הדייר