השופט א' רובינשטיין:
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא רוטלוי והשופטים שטופמן ושנלר) מיום 3.2.08 בע"מ 6/07, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (סגן הנשיא בוקובסקי) מיום 29.8.07 באמצ 14/07, ונקבע כי בנה של המבקשת יימסר לאימוץ "סגור". נאמר כבר בפתיח, כי בתום ההליך בפנינו החלטנו ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור במובן זה שהקטין לא יימסר לאימוץ אלא יועבר לאמו המבקשת (כך תיקרא להלן), בכפוף לתנאים שיפורטו בהמשך.
ב. המבקשת ובעלה נישאו לפני כעשרים שנה, ולהם שישה ילדים. הקטין שעניינו נדון בפנינו נולד ביום 12.5.06. בעודו בבית החולים הוצא צו חירום על ידי פקידת סעד, להוצאת הקטין ממשמורת הוריו והעברתו למשמורת רשות הסעד, באשר לא עלה בידי הוריו להציג תכנית ברורה לגבי מגורים להם ולתינוק. לאחר ששוחרר הקטין מבית החולים, הועבר למעון לתינוקות. ביום 11.7.06, לאחר שהוריו לא אותרו, הוכרז כ"קטין נזקק". במשך שבעת חדשי חייו הראשונים לא ביקרוהו הוריו, לא דרשו בשלומו ולא נתנו לו שם פרטי. החל מחודש דצמבר 2006 החלו ההורים לבקרו בקביעות; אך האב נעלם שוב בחודש יוני 2007. האם המשיכה בביקורים, עד עצם היום הזה.
ג. ביום 4.2.07 הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ, ללא צמצום תוצאות האימוץ, קרי "אימוץ סגור". נטען, כי נתמלאו כלפי הורי הקטין תנאי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, דהיינו, כי "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". הפסיכולוגית גב' הדרה בר מונתה כמומחית מטעם בית המשפט, והגישה חוות דעת מפורטת באשר למצבם של ההורים ושל הקטין. בחוות הדעת נאמר, בתמצית, כי המשיבה סובלת מהפרעת אישיות מעורבת, מפסיביות, מחוסר ביטחון עצמי קיצוני, ומדיכאון חמור; וכי אינה מודעת לכך שהיא זקוקה לעזרה. נאמר כי לבעל עבר פלילי והפרעת אישיות אנטיסוציאלית, ונטייה להיעלם מחיי משפחתו. עוד קבעה המומחית, כי לא מצאה כוונה ומסוגלות של ההורים לקבל על עצמם את האחריות לגידול הקטין, וכי ההורים סירבו לקבל סיוע שהוצע להם על ידי רשויות הרווחה. למסקנת המומחית, אין להורים מסוגלות הורית לגדל את הקטין ולספק לו את צרכיו הגופניים והנפשיים, בשל התנהגותם ומצבם; מסקנה זו התבססה, בין היתר, על תפקודם הלקוי של המבקשת ושל בעלה כהורים לחמשת ילדיהם האחרים, ועל כך שבמשך כחמש שנים לא סיפקו בני הזוג לילדים אורח חיים יציב או מקומות מגורים ולימודים קבועים; נאמר, כי אין סיכוי שיחול בכך שינוי בעתיד הנראה לעין.
ד. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את חוות דעתה של המומחית, תוך שהוא דוחה את גירסת ההורים לפיה מדובר במשבר זמני בחיי המשפחה, וכי חיי המשפחה התנהלו באופן תקין עד למועד - כחמש שנים לפני הליך האימוץ - בו פרצו גורמים עבריינים לביתם ואיימו לחטוף את בנותיהם. לפיכך קבע בית המשפט כי נתקיימו היסודות להכרזת הקטין כבר אימוץ, וכי טובת הקטין מחייבת את מסירתו לאימוץ במשפחה שתעניק לו בית חם וקבוע, ותספק את הצרכים הנחוצים לו לשם התפתחות תקינה. עוד קבע בית המשפט, כי מאחר שאין לקטין קשר פסיכולוגי להוריו, טובתו מחייבת שלא לצמצם את תוצאות האימוץ.
ה. המבקשת עירערה לבית המשפט המחוזי. בערעור נטען, בין השאר, כי מאז מתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה חלו שינויים משמעותיים במסוגלותה ההורית של המבקשת - כי היא מודעת כעת לחובתה לתפקד כאם, ומוכנה לקבל הדרכה על מנת לעשות זאת בצורה טובה. עוד נטען (כפי שנטען בפני בית המשפט לענייני משפחה) כי עד למשבר שפקד את המשפחה, טיפלה המבקשת בילדיה במסירות, וכי גם כעת היא מטפלת בילדיה המבוגרים יותר כאשר הם שבים לביתם (ממסגרות פנימייתיות). נוסף לכך, טענה המבקשת כי בני משפחתה המורחבת התגייסו לתמוך בה, פיסית וכלכלית, ובפרט כי הוצע לה לגור בבית אחותה. גורמי המדינה תמכו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.
ו. בית המשפט המחוזי קיבל תסקיר מעודכן מטעם פקידות הסעד לחוק אימוץ ילדים. גם בתסקיר זה הומלץ, כי הקטין יימסר לאימוץ ללא צמצום תוצאות האימוץ. זאת, בין השאר, בשל קשיים של המבקשת, בשל כך שטרם נוצר קשר רגשי משמעותי בינה לבין הקטין, ובשל הקשיים החומריים העומדים בפניה - ובפרט, באשר למציאת סידור מגורים הולם. לאחר שבחן בית המשפט את התסקיר החדש, וכן את החומר שעמד בפני בית המשפט לענייני משפחה, ולאחר ששמע את עמדות הצדדים, קבע כי אין לשנות ממסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט מצא, כי אכן אין המבקשת מסוגלת לדאוג כראוי לקטין וכי אין סיכוי שמצבה ישתנה בעתיד הנראה לעין. עוד נאמר, כי לא חלו שינויים משמעותיים בנסיבות, לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה, ובפרט - כי המבקשת עומדת על דעתה שאין היא זקוקה לתמיכת רשויות הרווחה, וכי גידלה את ילדיה המבוגרים יותר "לתפארת"; ושהמבקשת סבורה כי סידור המגורים הנוכחי שלה, יחד עם ילדיה המבוגרים בדירת שני החדרים של אחותה (אף כי אחותה הסכימה לעבור לגור עם אמה), די בו כדי לספק את צרכי הילדים. לפיכך הורה גם בית המשפט המחוזי על מסירת הקטין לאימוץ "סגור".
ז. (1) בבקשה הנוכחית חזרה המבקשת על עיקרי הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי, ובעיקר הטענות כי חלו שינויים משמעותיים לעת האחרונה באשר למחויבותה לתפקד כראוי כאם לקטין, ובאשר לתמיכה המוצעת לה עתה מצד משפחתה.
(2) מנגד סברו גורמי המדינה, כי אין להתערב בפסקי הדין של הערכאות הקודמות - וכי מוצדקת מסקנתן, לפיה חסרה למבקשת המסוגלות ההורית הנדרשת לשם גידול הקטין, וכי אין סיכוי לשינוי בכך בתקופה הנראית לעין. לפיכך עמדו גורמי המשיב בדעתם, כי יש למסור את הקטין לאימוץ "סגור". עוד נטען, כי אין התיק הנדון בא בגדר העניינים שבגינם יש להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי.
ההליכים בפנינו
ח. בקשת רשות הערעור הוגשה ב-26.2.08 בהחלטת השופט אלון מיום 23.3.08 נקבע הדיון בפני הרכב זה ביום 2.4.08; ניתן עיכוב ביצוע.
הדיון ביום 2.4.08
ט. (1) בדיון ביום 2.4.08 עתרה באת כוח המבקשת לבדיקה נוספת של המצב, נוכח שינוי נטען במבקשת, המבקרת מזה למעלה משנה את ילדה, ואספה לשיטתה כוחות חרף הדפוס הדכאוני. הוכנה גם - בעזרת אחותה - דירה מתאימה; אכן, היו טעויות שאין להתעלם מהם, ואין המבקשת - כך נאמר - מתנערת מאחריותה להן. הבדיקה מתבקשת כדי להסיר ספק.
(2) באת כוח המדינה סברה כי אין מקום לבדיקה נוספת, לאחר שהנושא נדון בשתי ערכאות ונקבע חוסר מסוגלות הורית ואימוץ סגור; חוות דעת המומחית ניתנה לפני פחות משנה, ועמדה על ליקויים באישיות המבקשת, שאינה רואה בעיה בכך שנטשה את הקטין למשך שבעה חודשים. אין הקטין יכול להמתין עוד, לאחר קרוב לשנתיים בבית תינוקות (ואגב, יצויין כאן כי מאמצי הרשויות למציאת משפחה מאמצת נתקלו בקשיים רבים, כנראה בשל עיכוב התפתחותי של הקטין). גם משפחת המבקשת, כך נטען, אינה תומכת בה כדבעי.
(3) פקידות הסעד גב' יורובסקי וגב' בן ארי עמדו על טובת הקטין, ולדעתן כבר נגרם לו נזק בלתי הפיך לרגל ניתוקו מלכתחילה 7 חודשים מאמו. הוא זקוק לחום ואהבה, ויש חשש גם משובו של האב; לדעתן אין שינוי אמיתי במצב המבקשת, שגם לא השיבה הביתה את שני ילדיה שבמוסד פנימייתי.
(4) המבקשת עצמה ביקשה ליתן לה הזדמנות, ואמרה שהיתה אמא טובה וטיפלה כראוי בילדיה הגדולים; לשיטתה בידה ליתן לקטין חום ואהבה.
מינוי המומחית ד"ר אדר וחוות דעתה
י. (1) בהחלטה מיום 2.4.08 ציינו: "תיק זה טעון בהכרעה בהקדם, נוכח מצב הקטין, ועל כך אין חולק. הגם שכך, ולא בלי התלבטות וספקות, החלטנו כי יש מקום לחוות דעת נוספת שתתיחס להתפתחויות הנטענות אצל האם במשך השנה האחרונה. ואולם, אין בדעתנו, משיקולי טובת הקטין, להחזיר את הדיון לבית משפט אחר...". בהמשך מונתה בהסכמה מומחית, פסיכיאטרית הילדים והנוער ד"ר דפנה אדר (החלטה מיום 7.4.08), ובעקבות בקשתה נדחה מועד הדיון, כדי לאפשר לה להשלים עבודתה. חוות דעתה הוגשה ביום 18.5.08, ואנו מכירים לה תודה, ולמחרת הוגשו הערות מטעם פקידות הסעד. דיון ההמשך בפנינו התקיים ביום 20.5.08.
(2) אלה עיקרי חוות דעתה של ד"ר אדר: חוות הדעת פותחת בתיאור קורותיה של המבקשת, שכנמסר תיפקדה במשך חמש עשרה שנים כאשה ואם במשפחה, שלא היתה נטולת בעיות, במיוחד נוכח עיסוקים כספיים מפוקפקים של הבעל, אך שמרה על יציבות; אך ב-2002 נפרץ ביתם ורוקנה תכולתו והופעלו לחצים מאת נושי הבעל, והבעל היה שרוי במנוסה מתמדת תוך שהילדים פוזרו אצל קרובי משפחה. ב-2005, בעת הריון, פנתה המבקשת לשירותי הרווחה, ובהמשך אושפזה מספר פעמים, וילדה תוך אנמיה קיצונית. בשל היעדר מקום מגורים והתרשמות שלילית מצטברת במהלך ההריון הוצא צו חרום על-ידי פקידת הסעד, והתינוק הוצא ממשמורת הוריו. המבקשת היתה בדיכאון, נעלמה לשישה חודשים מאז לידת התינוק, הקטין דנא, אך חזרה למעורבות אימהית מנובמבר (לשיטת פקידות הסעד - דצמבר - א"ר) 2006, לרבות ביקורים שבועיים אצל הקטין דנא ואצל שניים מילדיה המצויים בפנימיה, ולרבות קשר עם ילדיה האחרים, תוך תמיכת משפחתה. התרשמות המומחית, המודעת לחוות הדעת ולהחלטות השיפוטיות הקודמות, היא כי המבקשת מצויה בתהליך התפכחות וצמיחה אישית המתבטא בגילויי אימהות; זאת לעומת דיכאון שלפני הלידה שחוותה בעת הריונה; עתה נלחמת היא על זכותה לגדל את בנה, ועל פי התרשמות המומחית היא מביעה רצון לטפל בקטין, מסוגלת להבין את צרכיו ולהעדיפם על שלה, ועל כן יש לה לעת הזאת מסוגלות הורית ברמה של "יכולת דאגה סבירה" לילד.