המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. המשיבה הועמדה לדיון בעבירות של הפרת חובה בידי אחראי - עבירה לפי סעיף 337 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); והתעללות בקטין בידי אחראי - עבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק. יאמר מיד כי המשיבה זוכתה מן העבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק, לאחר שהמערערת חזרה בה מן האישום בעבירה זו בשלב הסיכומים, אלא שהמערערת ביקשה להרשיע את המשיבה בעבירה אחרת - הזנחת ילדים ומושגחים אחרים - עבירה לפי סעיף 362 לחוק. בית-המשפט המחוזי זיכה את המשיבה משתי העבירות שנותרו על הפרק ובפנינו משיגה המערערת אך ורק על הזיכוי בגין העבירה הקבועה בסעיף 362 לחוק.
2. המשיבה ניהלה בית-ספר ופנימייה לקטינים בגילאי 18-14. הפנימיה חולקה למגורים של בנים ושל בנות (להלן: הפנימיות). כתב-האישום מפרט מעשים ומחדלים של המשיבה בכל הנוגע לסיפוק צרכי המחייה של הקטינים שהתגוררו במוסדות האמורים (חלק מהם עולים מרוסיה). בית-המשפט המחוזי, בפסק-דין מפורט ומנומק, סקר את חומר הראיות שהוגש לו, פירט את העדויות הרבות מפי גורמים חיצוניים ופנימיים למוסדות הנזכרים ותיאר גם את גירסתה של המשיבה עצמה. בית-המשפט הוסיף וניתח את יסודותיהן של העבירות שיוחסו למשיבה - ובהן העבירה שבסעיף 362 לחוק, העומדת בבסיס הערעור שבפנינו, ושזו לשונה:
הורו של ילד שלא מלאו לו ארבע עשרה שנים או של מי שאינו מסוגל לדאוג לצרכי חייו (בסעיף זה ובסעיף הבא - מושגחים), וכל המחוייב על-פי דין או הסכם לדאוג לצרכי חייו של מושגח הנתון להשגחתו, והוא אינו מספק מזון, לבוש, לינה וצרכי חיים חיוניים אחרים במידה הדרושה לשמירת שלומו ובריאותו, דינו - מאסר של שנה, זולת אם הוכח שנקט אמצעים סבירים לפי הנסיבות להשגת הדרוש כדי לספק את הצרכים ואין בידו לספקם.
3. בית-המשפט המחוזי קבע כי המשיבה נטלה על עצמה כלפי הקטינים וכלפי בני-משפחותיהם לספק את צרכי חייהם מכוח הסכם מכללא, וכי היא לא סיפקה את צרכי החיים של הקטינים במובנים הכלולים בסעיף 362. עם זאת, כך נקבע, הקטינים לא באו בגדר "מושגחים" על-פי הסעיף, שכן, גילם היה למעלה מ-14 שנים ואין לראות בהם, בנסיבות העניין, "מי שאינם מסוגלים לדאוג לצרכי חייהם". התוצאה איפוא הייתה זיכוייה של המשיבה מן העבירה שבסעיף 362 לחוק (וכן, כאמור, מן העבירה האחרת שיוחסה לה). המדינה ממקדת את ערעורה בקביעה של הערכאה הדיונית כי אין מדובר במקרה זה במי שבאו בגדר "מושגחים" כמשמעות התיבה הזו בחוק.
החלטנו לדחות את הערעור, אולם נימוקינו שונים מנימוקיו של בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו.
4. המקרה שבפנינו הוא מקרה מורכב. לאור ממצאיו של בית-המשפט המחוזי ניתן לומר כי המקרה נושק לגבולות המשפט הפלילי. אך כידוע, עניינו של המשפט הפלילי במקרים של פגיעה ממשית באינטרסים מוכרים, וככלל לא נועד הוא למקרים הנמצאים בשולי הנורמות האוסרות. כפי שיובהר מיד, מצאנו כי למרות ממצאיו של בית-המשפט המחוזי בדבר המחדלים שכשלה בהם המשיבה בניהול המוסדות שהיו תחת ידה, ממצאים המקובלים עלינו, הרי שאין לומר כי במקרה זה מחדלים אלו עלו לכדי הפרה של החובה לספק צרכי חיים חיוניים של הקטינים "במידה הדרושה לשמירת שלומם ובריאותם" כנדרש בסעיף. לאור מסקנתנו זו, איננו נדרשים לקבוע מסמרות בשאלת פרשנות התיבה "מושגח" בסעיף 362 ויישומה לענייננו.
5. בית-המשפט המחוזי תיאר באריכות את הראיות והעדויות שבאו בפניו לגבי המצב בפנימיות; חלק מן העדויות תיארו מצב חמור ואף יותר מכך, ואילו עדויות אחרות הצביעו דווקא על תנאים סבירים ואף טובים, ועל מסירות רבה מצד המשיבה. לגבי הלך הרוחות בתוך הפנימיות ציין בית-המשפט כי התלמידים נחלקו לשני "מחנות" - אלא שצידדו במשיבה מזה ואלה שהתנגדו לה מזה. בסופו של דבר קבע בית-המשפט ממצאים בעניין מחדליה של המשיבה, והם החשובים לצורך בחינתה של ערכאת הערעור. הממצאים שקבע בית-המשפט המחוזי באשר למחדליה של המשיבה נוגעים לכמה עניינים. ככלל נקבע "כי הפנימיות נוהלו באורח מאולתר בצורה 'מתגלגלת' ופעלו בהרכב חסר - באופן קבוע - מבחינת אנשי הצוות החיוניים להפעלת פנימייה". בית-המשפט ציין כי ציפיותיה של המשיבה לקבל מימון נכזבו והיא פנתה לכספי תרומות, גמח"ים ושימוש בחסכונות אישיים שלה עצמה. הפנימיות, כך נפסק, נוהלו ללא פיקוח וללא תקציב וככל שהתדלדלו המקורות הכספיים, כך נפגעה שגרת החיים בפנימיות. הציוד שהעמידה המשיבה לרשות הפנימיות היה "מינימלי, מיושן ואקראי". כשהתבלה הציוד, או התכלה, הוא לא הוחלף. בית-המשפט אף התייחס לתנאי הסניטריה בפנימיות ועמד על לכלוך שפשה בהן, ועל העדר פיקוח שיבטיח רמת ניקיון סבירה. חומרי ניקוי ומוצרי הגיינה, כך נקבע עוד, סופקו באופן חסר. בפנימיות חסר היה סגל קבוע וחסרה יד מכוונת. בית-המשפט ציין כי "היעדרם של מדריך או דמות מבוגר, מוכר וזמין, אליו ניתן לפנות במהלך שגרת החיים בפנימייה, מהווה הכבדה רבה על חייו של קטין המתגורר בפנימיה". סוגיה נוספת שנדרש לה בית-המשפט הוא טיב המזון שסופק לקטינים. אף כאן, כך התברר, שלטו האלתור והפתרונות הזמניים ולא התגבשה מסגרת קבועה ומסודרת ביחס לכל הארוחות ביום. בית-המשפט ציין כי בתחילה סופק מזון בסיסי סביר, אך בשלב מסויים הוחל בהבאת מזון מן החוץ (מאולמות אירועים ומישיבות) ואז "רחוקים היו הדברים מלהיות משביעי רצון". הקטינים סלדו מן המזון שהובא מן החוץ ולא אכלו ממנו ואת צרכיהם השלימו פעמים רבות ממקורות חלופיים. בית-המשפט סיכם באומרו:
הנאשמת הייתה דמות מפתח בהפעלת הפנימיות. היא ניהלה אותן, הפעילה אותן, קנתה ובישלה, האכילה בביתה, דאגה למימון, לימדה בבית-הספר ועוד. ריבוי המשימות שנטלה על עצמה, בתנאים של העדר תקציב, היה הגורם למחדלים הקשים בהפעלת הפנימיות כפי שפורט לעיל. לא ניתן להפעיל פנימיות באופן מאולתר, ללא תקציב, ללא צוות עובדים, ובשיטה של 'כיבוי שריפות' ומציאת פתרונות זמניים. בפנימיות מתגוררים קטינים, נערים ונערות, מושאי החובה לספק צרכי חיים, אשר היו ראויים לתנאי חיים טובים יותר מאלה שהעמידה לרשותם הנאשמת. הנאשמת נכשלה בהפעלת הפנימיות, הפרה את חובתה לספק לקטינים צרכי חיים, ובכך מחדלה.
6. אין ספק כי ממצאים אלה הם מצביעים על כשלון חרוץ בניהול מוסדות שבהם מתגוררים ומתחנכים קטינים. אך, כאמור, השאלה שבפנינו אינה אם המשיבה נכשלה בהפעלת הפנימיות, אלא אם כשלון זה עולה כדי אחריות פלילית. עמדתנו בעניין זה היא כי הקביעות הנוגעות למחדליה של המשיבה, במיוחד לגבי נושא ההגיינה ונושא התזונה, מביאות את המקרה לגבול המשפט הפלילי, אך בשום-פנים אינן חוצות אותו. בהקשר זה יש להדגיש מספר נקודות. ראשית, בית-המשפט קבע ביחס לסעיף 337 לחוק העונשין כי לא עלה בידי המדינה לבסס בראיות כי מחדליה של המשיבה - כשלונה בניהול ראוי של המוסדות - סיכן, או עלול היה לסכן, את חיי הקטינים או לפגוע בבריאותם פגיעה של קבע. בית-המשפט בחן ראיות מסוימות שהוגשו לגבי השפעות בריאותיות על הקטינים אך לא מצא כי בריאותם של הקטינים הועמדה בסכנה. בית-המשפט אף ציין כי המשיבה הייתה קשובה לבעיות בריאות שהעלו הקטינים וכשהיה צורך בכך דאגה להביאם לרופא ולבצע בדיקות במסגרת הביטוח הרפואי שנערך להם. אכן, בסעיף 362 אין דרישה תוצאתית דומה לזו הנמצאת בסעיף 337, אך נדרש בכל זאת כי יהא מדובר באי-סיפוק צרכי החיים "במידה הדרושה לשמירת שלומו ובריאותו" של קטין. תיבות אחרונות אלה מבטאות את חומרת הפגיעה הנדרשת להביא את המקרה בגדרי המשפט הפלילי.
7. זאת ועוד, ממכלול הקביעות של בית-המשפט המחוזי עולה שלא מדובר היה בנטישה רבתי של החובות כלפי הקטינים אלא בסידורים זמניים ובלתי-מספקים על דרך של "כיבוי שריפות" ואילתורים. לעיתים המצב היה טוב יותר, לעיתים הורע, אך מן הממצאים עולה שהמשיבה ניסתה למלא את החסרים - ניסתה ולא תמיד הצליחה. בית-המשפט אף ראה לנכון לומר כי "כוונותיה של הנאשמת, עת פתחה את הפנימיות, היו טובות. סגולותיה רבות, ולזכותה הישגים רבים בתחום החינוך והטיפול בנוער. אולם, בעת ניהול הפנימיות מושא כתב-האישום נהגה הנאשמת בחוסר אחריות". ואכן, למשיבה היו כוונות טובות. היא הקדישה ממרצה ומזמנה למלאכה שראתה בה מלאכת קודש - לעודד עלייתם של בני נוער לארץ. היא נטלה את חסכונותיה שלה כדי שישמשו להגשמת כוונותיה - והמונח כוונה פלילית רחוק מכוונותיה כרחוק מזרח ממערב.
8. הדרישה בדבר סיפוק צרכי חיים חיוניים במידה הדרושה לשמירת שלומו ובריאותו של אדם, היא תלויית הקשר. כך למשל, אין דין ילד רך בשנים כדין נער מתבגר ואין דינם של אלה כדין קשיש סיעודי (השוו לע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007)). הצרכים אינם זהים ומשמעות המונח "שמירת שלומו ובריאותו" אינה בהכרח זהה. גם מידת התלות באחראי עשויה להשתנות. אף מבלי להידרש לאופן שבו פירש בית-משפט קמא את התיבה "מושגח", הרי ברור כי קביעותיו של בית-המשפט בדבר מעגלי תמיכה נוספים שהיו לקטינים ובדבר מסוגלותם לדאוג לצרכיהם לאור גילם (17-15) ותושייתם, משפיעים על רף הפליליות שלאורו יש לבחון את מעשיה של המשיבה. כך, בית-המשפט ציין כי לחלק הארי של הקטינים היו הורים או קרובים שסייעו להם ואחרים נשלחו למשפחות מארחות מדי סוף שבוע. הקטינים למדו בבית-ספר וחלקם אף עבדו והשתכרו. הקטינים גם גילו יכולת להעלות טענות ולהיעזר בגורמים שונים מתוך הפנימיה ומחוצה לה.
מכל הטעמים האלה, וחרף הקושי המתעורר בפרשה זו, מקובלת עלינו לחלוטין הקביעה של בית-המשפט המחוזי בסיכום דבריו כי "אופן התנהלותה של הנאשמת בעניין זה ראוי לגינוי אך מעשיה אינם עולים כדי ביצוע עבירה בפלילים".
אשר-על-כן, הערעור נדחה.
המשנה-לנשיאה
השופט א' גרוניס:
מצרף אני דעתי לדעתו של חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין: