השופט א' א' לוי:
1. המערער הורשע על פי הודאתו, ובגדרו של הסדר טיעון, בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין. בית המשפט גזר למערער 24 חודשי מאסר, שנה מאסר על-תנאי והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 5 שנים שתחילת מניינן ביום שחרורו מהכלא.
הערעור מופנה כנגד העונש.
2. האירוע עליו נקרא המערער לתת את הדין התרחש בתאריך 23.8.06, בשעות הלילה, כאשר שוטרים הבחינו בו נוהג ברכב לכיוון הישוב תל-שבע. הם עקבו אחר הרכב בו נהג, ואותה שעה ישב לצדו הנאשם האחר בפרשה זו - יניב וענונו. משהגיעו לתל-שבע, הבחין המערער ברכב המשטרתי שעקב אחריו, ופתח במנוסה תוך נסיעה מהירה. בעקבות כך החלו השוטרים דולקים אחר הרכב הנמלט, שנהגו ביצע מכאן ואילך שורה ארוכה של עבירות, תוך יצירת סיכון של ממש לחיי אנשים תמימים שלרוע מזלם נקלעו לדרכו. בין היתר, נהג המערער בנתיב הנגדי, עקף רכבים מימין ועל השוליים, ונראה שרק בדרך נס לא הסתיימה אותה נסיעה בקורבנות בנפש. כאמור, הודה המערער בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, ומחמת גילו (יליד חודש אפריל 1989) הופנה לשרות המבחן לצורך הכנתו של תסקיר.
גם משהוגש התסקיר, שכלל המלצה לנקוט בעניינו של המערער בדרכי טיפול בתוספת חיובו לבצע שרות לתועלת הצבור, לא מיהר בית המשפט לסיים את ההליך, והורה על שילובו במעון "שדה בר" של חסות הנוער למשך שנה. דא עקא, מספר חודשים לאחר אותה החלטה התברר כי המערער הפר את תנאי שחרורו, ועל כן הועבר למעצר בית מלא בבית הוריו. במהלך אותה תקופה, כך דווח לבית המשפט קמא, החל המערער ללמוד ולעבוד וקיימת אצלו רתיעה מאימת החוק. חרף זאת, ונוכח רמת הענישה שנקבעה בפסיקתו של בית המשפט העליון בעבירות מסוג זה, החליט הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי לגזור למערער מאסר של ממש.
להשלמת התמונה אוסיף, כי בתסקיר שהוגש לבית משפט זה כלולה המלצה לאפשר למערער להמשיך בלימודיו, וכן להסתפק בביצוע עבודות שירות ולהימנע מכליאתו מחמת הנזקים הכרוכים בכך.
3. המערער, הסבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו, מבקש כי נשנה מגזר הדין. הוא טען בפנינו באמצעות באת-כוחו כי היה בן 17 וארבעה חודשים בלבד בעת ביצוע העבירה, ומזה תקופה ארוכה הוא שוהה בחווה מבודדת אותה מנהל אביו. יתר על כן, בעקבות ההליכים המשפטיים התחולל במערער שינוי חיובי, הוא התבגר, השקיע את מרצו בעבודה, החל ללמוד ואף עבר תהליכי גיוס. בנסיבות אלו סבור המערער, כי החלטה לדחות את המלצותיו של שרות המבחן וגזירתו של מאסר ממש, עלולה להיות כרוכה בנזק בלתי הפיך, ונזק מסוג זה עלול להיגרם גם כתוצאה מתקופת הפסילה הארוכה שהושתה עליו.
4. אין בידי להמליץ בפני חברי על קבלת הערעור. מזה מספר שנים אנו מתריעים מפני תופעה נפוצה במקומותינו, כאשר נהגים הנדרשים על ידי שוטרים לעצור לביקורת או בעקבות ביצעה של עבירת תעבורה, נמלטים על נפשם תוך נסיעה פרועה בה כרוכים סיכונים לחייהם של הולכי רגל ומשתמשים אחרים בדרך. למרבה המזל, מרביתם של אותם מרדפים אחרי הרכב הנמלט הסתיימו ללא פגיעות בחיי אדם. אולם, גם היו מקרים בהם שילמו אזרחים תמימים בחייהם את מחירה של הנהיגה המופקרת של הנהג הנמלט. ואם נדרשה ראיה נוספת לכך, היא הוטחה בפנינו בימים האחרונים במלוא חומרתה, שעה שפתיל חייה של הולכת רגל קופד וחברתה נפצעה קשה, לאחר שרכב נמלט פגע בהן. הנה כי כן, מתהלכים בתוכנו מי שתורמים מדעת למצב הנורא השורר ממילא בדרכים, ועל כן סברנו לפני שנים אחדות שעל בית המשפט להרים את תרומתו לביעורו של נגע זה (ראו ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' סלימאן אבואלקיעאן; ע"פ 3383/05 אלעסם אנואר נ' מדינת ישראל; ע"פ 2079/06 אוסה אבו עדא נ' מדינת ישראל) עם זאת, הנחינו את בתי המשפט להתאים את רמת הענישה לנסיבותיו הפרטניות של המעשה והעושה (ע"פ 2100/06 מדינת ישראל נ' יוסף אבולקועאן).
5. בעת שביצע המערער את העבירות שיוחסו לו היה בן 17 וארבעה חודשים, ומטבע הדברים שלעובדה זו כמו גם לנתוניו הדלים והצורך בשיקומו, היה מצווה בית המשפט המחוזי לתת את דעתו. כך בדיוק נהג הנשיא המלומד של בית משפט קמא, שבסופו של יום גזר למערער עונש מאוזן, ולא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה לשנות ממנו. לפיכך, הייתי דוחה את הערעור בכפוף לכך שמתקופת המאסר ינוכו ימי מעצרו של המערער (מיום 31.8.06 וכלה ביום 8.11.06).
ש ו פ ט
השופטת מ' נאור:
אני מצטרפת לחוות דעתו של חברי השופט א' א' לוי.
ש ו פ ט ת
השופט א' רובינשטיין:
א. לצערי אין בידי להצטרף לתוצאה אליה הגיעו חבריי. זאת, חרף הסכמתי המלאה, שניתן לה ביטוי לא אחת, לגישה העקרונית שביטא השופט לוי באשר לצורך במאבק לביעורו של נגע הנהיגה המטורפת במרדפים. הטעם העיקרי לכך הוא קטינותו של המערער בעת המעשה, ואילו נשמעה דעתי היה עונשו המאסר בפועל של המערער מועמד על 16 חודשי מאסר בפועל, והמאסר על תנאי היה מועלה ל-16 חודש. עונש הפסילה היה נותר על כנו. אפרט בקצרה את נימוקיי. עיקרם: המערער היה בן 17 וארבעה חודשים בעת האירועים נשוא התיק. אין צריך להכביר מלים על כך, שהמחוקק ייחד את ההליך הפלילי לבני נוער, מתוך הנחה שאישיותם טרם עוצבה כליל, ושלהליך השיקומי לגביהם מקום מרכזי, אם גם כמובן לא יחיד. שמו של החוק הרלבנטי, חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, מעיד על כך - הוא משלב בין ענישה לצרכי טיפול.
במקרה דנא נדרש בית המשפט קמא, ואל נכון נדרש, לחומרת העבירה ולפסיקתו של בית משפט זה באשר לרף הענישה שבין שלוש לארבע שנים, בעקבות ע"פ 2610/04 מדינת ישראל נ' אלקיעאן (לא פורסם) (מפי השופט לוי). בית המשפט גם הביא דוגמאות של עבריינים צעירים שנדונו למאסר בין 3 ו-4 שנים בעבירות דומות (אציין כי ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) עסק, כאמור בו, באדם צעיר, אך לא נאמר בו כפי שציין בית המשפט קמא כי המדובר בקטין). ואולם, לשיקולי השיקום הרלבנטיים לקטינים לא ניתן לטעמי ביטוי כנדרש בגזר הדין.
ב. בע"פ 5570/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הופחת עונשו של מערער בעבירה דומה, שהיה בן 17 ו-9 חודשים בשעת המעשה, משנתיים לשנת מאסר בפועל. כך נאמר שם:
"מן המפורסמות, כי העבירות בהן הורשע המערער הן 'מכת איזור' בדרום. הוא נהג - נהג תרתי משמע - כפי שנוהגים עבריינים רבים שם, ולמרבה הצער נמשכת התופעה והולכת. על בתי המשפט מצדם להמשיך איפוא ליתן ידם למאבק בה, ובלא לאות. הענישה המקובלת מחמירה (ראו פרשת אלקיעאן הנזכרת), כמובן תוך התחשבות בנסיבות אינדיבידואליות. במקרה דנא, הנסיבות האישיות שבית המשפט קמא התחשב בהן, ואף אנו רואים מקום לכך, הן שתיים: קטינותו של המערער בעת המעשים וכן עברו הנקי, שנותר נקי גם כיום. כשלעצמנו סברנו, מחד גיסא, כי בנסיבות המקרה - כפי שתוארו מעלה - אכן אין מקום לעונש שאיננו מאסר מאחורי סורג ובריח. עם זאת באנו לכלל מסקנה, כי בנסיבותיו האישיות של המערער, כפי שפורטו, זהו מן המקרים שבהם ניתן לעשות צעד לקראתו, במגמה לעודדו לחיים נורמטיביים. השתתנו הכרעתנו - ראשית על קטינותו של המערער, ופשיטא שקטינות היא מרכיב משמעותי בשיקולי הענישה, על פי מצוות המחוקק בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971; נטעים, כי אילולא זאת, ספק רב אם היינו רואים מקום להקל בעונשו של המערער. שנית - נסמכנו בהכרעתנו (אף שבו כשלעצמו לא היה די) על עברו הנקי של המערער, וגם על כך שלא חטא בעבירות בשנה ורבע כמעט שמאז העבירה. ייחסנו בהקשרים אלה משקל משמעותי לדבריו של שירות המבחן לנוער".
ג. בענייננו שלנו המדובר במערער קטין שאמנם עברו לא היה נקי לחלוטין (ביצע עבירה של החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה וכן גניבת רכב - הקרויה בחוק "שימוש ברכב ללא רשות" - ב-2006), ואף המקרה דנא אירע לפי כתב האישום המתוקן-בשנית במסגרת קשר לעבירת גניבה (ראו סעיף 2 לאישום השני, בו הודה המערער, אלא אם נניח כי מלים אלה, שנמחקו בסעיף 1, נשארו בכתב האישום בטעות). ואולם, כעולה מתסקירי שירות המבחן לנוער, למערער רקע לא פשוט - הוא סבל מליקויי למידה קשים ביותר, עקב דיסלקציה, עד כדי אי רכישת יכולת של קריאה וכתיבה, והיו שנים בימי "לימודיו" שבהן לא למד כלל; מנגד התמקד בעבודה בחוות המשפחה. ככל הנראה, כפי שצוין בתסקיר ראשון (מיום 1.2.07) לא הוצבו למערער גבולות על-ידי משפחתו, ועל כן הידרדר גם לפלילים, אך המעצר בתיק זה גרם לשינוי; בחווה (אחרת) בה הוצב כחלופת מעצר נהג תחילה כראוי, ושירות המבחן המליץ על צו מעון פתוח לשנה (ללא הרשעה) ושל"צ (תסקיר מיום 5.7.07); אך בשלב מאוחר יותר אירעו אירועי התנהגות חריגים והוא הורחק מן החווה והועבר למעצר בית בחוות הוריו, שם התנהג באופן תקין (תסקיר מיום 17.2.08). ההמלצה שונתה להרשעה, מאסר מותנה וקנס, אך לא מאסר בפועל - נוכח תקוות שירות המבחן כי במעצר למשך שלושה וחצי חודשים, בו שהה המערער, נלמד לקח. בתסקיר עדכני שהוגש לנו לקראת שמיעת הערעור (מיום 7.10.08) נאמר כי למערער לא נפתח תיק בשנה זו ונסגרו שני תיקים מ-2007, וניכר מצב של יתר התבגרות והבעת חרטה והבנה, תוך עבודה בחוות המשפחה. מתוך חשש להשפעת חיי הכלא, בין השאר, הומלץ על עבודות שירות. זו היתה גם המלצת נציגת שירות המבחן לנוער בפנינו.