ביהמ"ש המחוזי ביטל עונש מאסר שנגזר על אדם שנהג כשהיה בפסילה

ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה (השופט ד"ר א' טננבוים), מיום 3.11.08, בתיק פ"ל 374/08. הערעור מופנה כלפי עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער.

נגד המערער הוגש כתב אישום שבו הואשם בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, עבירה על סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], ונהיגה ללא ביטוח עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. על פי עובדות כתב האישום נידון המערער בבית משפט לתעבורה בתיק 10301/08 לפסילת רישיון נהיגה למשך 21 יום. המערער נתפס נוהג במכונית שבה נהג בעת שהיה בפסילה.

 בית המשפט הרשיע את הנאשם על פי הודאתו וגזר את דינו במילים אלה:

"מדובר בנהיגה בפסילה ואין מנוס מעונש מרתיע. דן הנ. ל-5 ימי מאסר בפועל. חודש מאסר על תנאי לשנתיים אם ינהג בזמן פסילה. אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 1000 ש"ח".

בא כוח המערער ביקש לבטל את רכיב המאסר בפועל בהתייחסו לדרך ההנמקה של בית משפט קמא. בא כוח המשיבה טען כי יש להשאיר את העונש על כנו וביקש להגיש את הרשעותיו הקודמות של המערער אך זאת לא בדרך של בקשה מבית המשפט בהתאם לסעף 211 לחוק הסדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. לפיכך אין בדעתי להתייחס להרשעותיו הקודמות של המערער אשר לא היו בידיו של בית משפט קמא.

לאחר שנתתי דעתי לטענות באי כוח הצדדים, נראה לי כי נפלו פגמים בגזר דינו של בית משפט קמא. גזר דינו של בית משפט קמא אינו מנומק כדבעי. בבוא בית משפט לגזור דינו של אדם עליו לשקול שיקולים הנוגעים לאינטרס הציבור, הצורך בהרתעה או בלחימה בעבירה שהיא נפוצה ויש בה משום ביזוי החוק, אך עליו גם לשקול את נסיבותיו האישיות של העבריין (רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן, טרם פורסם (2007); ראו גם ע"פ 5106/99 אבו -ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 350; ע"פ 3759/03 תמיר נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2004)).

לא זו אף זו: בית המשפט חייב לנמק את פסקי דינו. יהיו מיקרים שבהם יוכל בית המשפט להסתפק בהנמקה קצרה ותמציתית, אך ישנם מקרים שהנמקה כזו אינה מספקת, במיוחד כאשר מדובר במקרים בהם גוזר בית המשפט עונש מאסר על נאשם. לא בכדי דרש המחוקק בעבירות חמורות ובמקרים בהם צפוי הנאשם לעונש מאסר כי יהיה לו ייצוג. בספרו של אהרון ברק שיקול דעת שיפוטי, עמ' 46-47 (תשמ"ז - 1987) נאמר:

"שיקול הדעת חייב להתבסס על הראיות שתבואנה לפניו. החלטתו צריכה להיות מנומקת. חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו".

המחבר אף מסתמך על דברים שכתב משה לנדוי במאמרו הלכה לשיקול דעת בעשיית משפט, משפטים א' 292, 303:

"שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו - כולל תחושתו האינטואיטיבית ... מעל לסף תודעתו, אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כולו".

גם בית המשפט העליון עמד על החובה לנמק החלטות שיפוטיות ואף סבר כי ייתכן ו פסק דין שאינו מנומק עשוי לשמש עילה לביטולו (ע"פ ציפר נ' מדינת ישראל טרם פורסם (2006) רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני, טרם פורסם (2006) ; רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל, לא פורסם (1990); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני עמ' 1811 (תשס"ט-2009)).

כעולה מהאמור לעיל פסק דינו של בית משפט קמא הוא לקוני ונראה כי הוא קבע שלכל עבירה בפסילה יש לתת מאסר בפועל. אכן זו מדיניות ראויה אך בבוא בית המשפט ליישמה עליו גם לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם ונראה שהדבר לא נעשה במקרה זה.

לאור האמור אני מבטל את עונש המאסר לריצוי בפועל. בנוסף לעונשים של מאסר על תנאי והקנס שהוטלו על המערער אני מטיל עליו עונש פסילה בפועל של שישה חודשים ושישה חודשים על תנאי לבל יעבור את העבירות בהן הורשע בתוך שלוש שנים מהיום (סעיף 2(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970; ע"פ 77/84 מדינת ישראל נ' שק ולניק, פ"ד לט(2) 505 (1985)). 

ניתן היום, ז' בניסן, תשס"ט (1 באפריל 2009), במעמד הצדדים.