ביה"ד הגדול - מזונות לאחר גיל שמונה עשרה, ובילדים עובדים, וחיוב מזונות למפרע לפני התביעה

 הנדון: מזונות לאחר גיל שמונה עשרה, ובילדים עובדים, וחיוב מזונות למפרע לפני התביעה

בפנינו ערעור האב וערעור שכנגד שהגישה האם, אודות מזונות הילדים.

הצדדים מופיעים כעת בסיבוב שני בבית הדין דידן, אחר שבהחלטה מיום י"ז בסיון תשפ"ד (23.6.24) בית הדין דידן החזיר את הצדדים לבית הדין קמא לבחינת טענותיהם החדשות.

לאחר החלטת בית הדין קמא מיום כ"ו בחשון תשפ"ה (27.11.24) הופיעו הצדדים לדיון ביום כ"ד באלול תשפ"ה (17.9.25) ובית הדין קבע בתום הדיון כי מאחר ולא ניתן למצות את הדין, ובפרט במקום בו כיום שני הילדים עברו את גיל שמונה עשרה, לפיכך על הצדדים להציג טענותיהם בכתב על מנת שבית הדין יוכל לפשר, פשרה הקרובה לדין.

והנה מהנתונים שהתקבלו המונחים על שולחנו של בית הדין לרבות החלטות עבר עולים הדברים הבאים:

• הצדדים התגרשו ביום י"ד בחשון תשפ"ב (20.10.21) ולהם ששה ילדים מהם שלושה קטנים בעת הגירושין.

• בחודש שבט תש"פ (2/20) עזבה האם את הבית כאשר הילדים נשארו אצל האב.

• האם הסכימה כי רק מיום כ"ח בטבת תשפ"ב (1.1.22) עת שכרה דירה לעצמה עברו הילדים הגדולים לביתה, כאשר הבן הצעיר [נ'] חילק את זמנו בין הוריו עד אמצע חודש 7/22 שהצטרף לאחיו. (סעיף 7 לתגובה מיום 1.8.23 וסעיף 4 ה' לערעור שהגישה ביום 3.8.23).

• בית הדין חייב את האב במזונות מיום כ"ח בטבת תשפ"ב (1.1.22) אף שהאם הגישה תביעת מזונות רק ביום י"ב באלול תשפ"ב (8.9.22) ובכל מקרה שכרה של האם לפחות כפול משכרו של האב.

• בפסק הדין קמא מיום כ"ג בסיון תשפ"ג (12.6.23) נקבע כי האב חייב במזונות שני הילדים שעד גיל חמש עשרה סך 1250 ש"ח, וכי עבור הבן [א'] שעבר את גיל חמש עשרה האב חייב סך 850 ש"ח.

• בפסק הדין המשלים מיום י"ג בחשון תשפ"ה (14.11.24) קבע בית הדין בדעת רוב כי בהגיע הבן [ע'] לגיל חמש עשרה האב חייב באלף שקלים עבור מזונותיו. (סעיף 1 שם).

• מאחר והבן [נ'] חילק את זמנו מיום כ"ח בטבת תשפ"ב (1.1.22) עד סוף חודש תמוז תשפ"ב (7.22) אצל שני הוריו, קבע בית הדין כי יש לחייב את האב בתקופה זו בסך 850 ש"ח בלבד. (סעיף 3 להחלטה מיום י"ג חשון תשפ"ה 14.11.24).

• בהעדר הסכמה לא ניתן לחייב את האב במזונות הילדים שמעל גיל שמונה עשרה (סעיף ד' להחלטה מיום י"ג חשון תשפ"ה 14.11.24).

• האם הסכימה עם טענת האב כי שני הקטינים עובדים (תגובה מיום 1.8.23 סעיפים 14 – 17) ומשכך קבע בית הדין כי אין מקום לחייב את האב במזונות הבן [א'] לפחות מחודש 4/22 (סעיף 3 להחלטה מיום כ"ו בחשון תשפ"ה 27.11.24 וזאת על פי טופס 106 שצרף האב).

• בית הדין קמא קבע עוד כי רגליים לדבר שאף הבן [ע'] משתכר לפרנסתו, אלא שאין בידי האב להמציא אסמכתאות לכך, ומשכך האב פטור ממזונות הבן [ע'] החל מיום 1.23 (סעיף 4 שם).

  דיון והכרעה

  כאמור, בעת מתן פסק הדין היה הבן [א'] מעל חמש עשרה שנה ואף הבן [ע'] היה סמוך לכך.

  והנה הדבר ברור כי חובת האב לדאוג למזונות ילדיו הינה באופן אבסולוטי ואין האם חייבת במזונות הילדים כלל. אכן חוב האב במזונות ילדיו מדינא אינו אלא בקטנים מתחת לגיל שש אך מעבר לגיל זה אינו חייב לזונם אלא מכח תקנת חכמים עד שיגדלו (סימן עא סעיף א).

  חיוב אב לבניו הגדולים

  וכבר האריכו הפוסקים בגדר חיוב מזונות שמעל גיל שש אי גם בכלל חובה גמורה או שמא רק מדין צדקה ראה בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב אבן העזר סימן צב עמוד שס) ובתשובת מרן הראש"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ח סימן כב) ובפסקי דין רבניים (חלק ב עמוד 92 ועמוד 298 וחלק ג עמוד 172 וחלק ד עמוד 7 וחלק ה עמוד 336) והארכנו בזה בס"ד בעבר (בית הדין הרבני באשדוד תיק 9741/11 פסק דין מיום ו' תשרי תשע"ה 30.9.2014).

   

  הן אמת כי על פי תקנת הרבנות הראשית (שנת תש"ד) יש לחייב האב במזונות בניו עד גיל חמש עשרה. ושוב תקנו מאוחר יותר (י"ג בסיון תש"ם) להאריך את מועד חיוב המזונות עד גיל שמונה עשרה. וראה עוד בתוקף תקנה זו בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ד אבן העזר סימן טו וחלק ו סוף סימן לה) ובספר משנת הכתובה (פרק שלושים וארבעה סעיף מב) עש"ב.

  ומכל מקום מאחר ובגיל זה מזונות הילדים אינם אלא מדין צדקה, ודאי שאין זה חובה על האב בלבד, ולפיכך כאשר אין סיפק ביד האב לקיים לבדו צדקה זו יש לברר גם את האפשרויות העומדות בפני האם לדאוג לצרכי הילדים שהרי אף היא מחויבת במצות צדקה זו. וכמבואר כיוצא בזה בבית מאיר (סימן פב סעיף ה ובפתחי תשובה סק"ג) וראה עוד למהר"י אייבשיץ בספרו בני אהובה (פרק כא מהלכות אישות הלכה טז) ובשו"ת משפטי שמואל (ורנר, סימן יא) ושו"ת משנה הלכות (חלק יז סימן סח) ואכמ"ל.

  וכן העלה למעשה בשו"ת ישכיל עבדי (אבן העזר חלק ו סימן לח) שכתב:

  אם באמת האשה היא עשירה ויש לה האפשרות לטפל בילדה לפרנסו והאב אין לו היכולת אז יש לכפות על האשה לפרנסו, דאין לך קרוב יותר מהאם לבנה, ואין מקום לחלק בין טיפול לפרנסה, דאם היא עשירה הרי יכולה לשלם לאחרת שתטפל בו, וטיפול לא נפיק מכלל פרנסה.

  חיוב אב לבניו העובדים

  ואף גם זאת, מאחר ושני הבנים עובדים ומשתכרים יש לדון אם עדיין האב חייב במזונותיהם.

  ורבנו הרשב"א (חלק ב סימן שצא) נשאל אודות קטן שיש לו נכסים ופרנסה והאב אינו חפץ לזונו [...] הודיענו הדין עם מי, וכתב שם זה לשונו:

  גם בזה הדין עם האב, שלא אמרו אלא מפני שאין לו. ושלשה זמנים יש כשהבן גדול ויכול להשתדל אין האב חייב לזונו כלל ואין כופין אותו [...] אבל כל שיש לו, למה יתחייב האב לזונו.

  אמנם רבנו הרא"ש (כתובות פרק ד סימן ד) כתב בשם המהר"ם מרטנבורג שאב חייב לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים. ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם ע"ש.

  ומקום יש בראש לומר שמהר"ם מרוטנבורג דיבר בקטני קטנים, והרשב"א דיבר רק בבן גדול שאם יש בידו להתפרנס אין האב חייב במזונותיו. וכן נראה מדברי השולחן ערוך (סימן עא סעיף א) שכתב 'חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו' וכתב בבית שמואל (סק"ב) בשם רבנו הב"ח דהיינו כשאין להם ממון, אבל אם יש להם ממון אין שום חיוב על האב ע"ש.

  ושוב מצאתי לרבנו הכנסת הגדולה בספרו דינא דחיי (חלק הלאוין דף עח) שבחלקו'ת ישית כדבר האמור. גם בפסקי דין רבניים (חלק ז עמוד 151 בהרכב הדיינים הרב ש.ב. ורנר הרב ע. אזולאי והרב ח.ג. צימבליסט זצ"ל מיום ט' תמוז תשכ"ז 17.7.1967) הסכימו לזה וכדלהלן:

   

   

  מסקנת הדברים כי חובת האב לזון את בניו הקטנים עד גיל שש אף כשהם בעלי רכוש ויכולים להתפרנס משלהם. אולם אחרי גיל שש, שאז האב חייב לפרנסם מתורת צדקה, החיוב אינו אלא כשאין להם משלהם, אבל כשיש להם רכוש שיכול לפרנסם, אין חובה על האב לפרנסם ולתת צדקה למי שאינו נצרך לכך. הלכה זו ברורה ואין חולק עליה.

  וכיוצא בזה מבואר גם בפסקי דין רבניים (חלק ה עמוד 342) וכדלהלן:

  גדרם של דברים נראה דבעיקר יסוד החיוב דאב חייב לפרנס את בנו הוא מגדר צדקה, אלא דבקטני קטנים אפילו האב לא אמיד תקנו חז"ל דחייב בצדקה זו, מאחר דאינו יכול להשתדל בעצמו, אבל בעיקר יסודו הוא דין צדקה, ולכן היכא דיש נכסים לבן, האב פטור, דאם נאמר דאינו מחיוב צדקה אלא חיוב גרידא שהטילו חז"ל על האב, מאי נפקא מינה אם יש נכסים לבן או אין לו נכסים.

  וממוצא דבר יש לדון שגם כאשר הבנים עובדים ומשתכרים לפרנסתם אין מקום לחייב את האב במזונותיהם, וכמבואר בפסקי דין רבניים (חלק ב עמוד 99 בהרכב הדיינים הרב א. גולדשמידט הרב י. קוליץ והרב ש. מזרחי מיום כ"ד כסלו תשי"ז) וכדלהלן:

  אשר לתקנת הרבנות הראשית לארץ ישראל משנת תש"ד במזונות ילדים מאחרי שש עד חמש עשרה, לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו, ואין לדון על פי תקנה יותר מהמפורש בה. בהקדמתם מסבירים כבוד הרבנים הראשיים את הצורך בתקנה נוסף לדין צדקה, כי סכנות גדולות צפויות להם אם פרנסתם לא תהיה מובטחת, וזה שייך רק באין לילד משלו [...] ע"ש.

  וכן נראה גם מפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 170 בהרכב הדיינים הרב י. בן מנחם הרב י. הדס והרב י.ש. אלישיב זצ"ל מיום י' סיון תשי"ט) וכדלהלן:

  גם לפי תקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה נראה שבמקרה ויש רכוש לילדים אין חיוב על האב לפרנס אותם [...] יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה, הוא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום, והמה תלויים בחסדי אביהם, לא כילדים שפרנסתם מובטחת, ע"ש.

  והניפו ידם שנית בפסקי דין רבניים (חלק ד עמוד 7 בהרכב הדיינים הרב ע. הדאיה הרב י. הדס והרב י.ש. אלישיב מיום י"ב אייר תשי"ט) כדלהלן:

  הלכה פסוקה היא (אבן העזר סימן עא וסימן פב) שאין לחייב אב בהחזקת ילדיו כשהם למעלה מגיל שש אם לא שהוא אמיד [...] וגם כשהאב אמיד מחוייב לפרנס אותם דוקא כשאין להם ממון אבל אם יש להם ממון אין שום חיוב עליו (בית שמואל סימן עא סק"ב) [...] יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד גיל חמש עשרה שנה, היא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום והם תלויים בחסדי אביהם ולא בילדים שפרנסתם מובטחת.

  וראה עוד בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ו אבן העזר סימן לו) ואכמ"ל.

  מזונות שקודם הגשת תביעה

  כאמור האם הגישה תביעת מזונות רק ביום י"ב אלול תשפ"ב (8.9.22), אך בית הדין חייב את האב במזונות עבר החל מיום כ"ח טבת תשפ"ב (1.1.22) שהם למעלה משמונה חודשים קודם הגשת התביעה.

  והנה גבי מזונות אשה מבואר בדברי הרמ"א (סימן ע סעיף ה) שאין פוסקין אלא מיום התביעה ולא למפרע, שכתב שם:

  מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות [...] שתקה יותר, ותבעה אחר כך אין פוסקין לה למפרע, רק מיום התביעה.

  ורבנו המהרש"ם (ח"ב סימן רלו) כתב שגם מזונות ילדים לא ניתן לחייב במזונות עבר שקדמו לתביעה, וכדלהלן:

  כיון שלא תבעתו לדין ולא מסרה מודעה בעדים אין בידה לתבעו דודאי מחלה לו ומבואר בבית יוסף (סימן צג) שדוקא באלמנה בעינן ב' או ג' שנים אבל באשת איש אפילו שתקה יום אחד מחלה לו [...] והכא נמי במזונות הולד כיון שלא מסרה מודעא בעדים מחלתן, שדרך נשים לגלגל עם בעליהן אפילו במקום קטטה עכת"ד.

  וכן פסקו בפסקי דין רבניים (חלק א עמוד 234 בהרכב הדיינים הרב א. ע. רודנר הרב י. רוזנטל והרב מ. חמווי מיום כ"ז אדר תשט"ו – 21.3.1955) וכדלהלן:

  והנה לענין מזונות האשה מבואר באבן העזר (סימן ע סעיף ה) דאינה יכולה לתבוע בעד העבר. ונראה דהוא הדין לענין מזונות ילדים, אין האשה יכולה לתבוע בעד העבר דאמרינן דודאי מחלה. וכן כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סימן רלו) ע"ש.

  אמנם בפסקי דין רבניים (חלק ב עמוד 162 ואילך הרכב הדיינים הרב י. נסים הרב י.ש. אלישיב והרב ב. ז'ולטי זצ"ל מיום י"א סיון תשי"ז 10.6.1957) כתבו לחלק שכל זה שייך רק בעוד האשה נשואה דאז אפשר שמגלגלת עם בעלה אפילו במקום קטטה כדברי המהרש"ם, אבל כאשר התגרשה יכולה האם לתבוע מזונות למפרע מיום שהתגרשה. ולמדו זאת מדברי המהרש"ם הנזכר (חלק ב סימן רלו) שכתב כדלהלן:

  כיון שביד האשה לכוף לבעל שהיא תחזיק בילד עד ו' שנים ולשלם המזונות אין דינה כפורע חובו של חבירו, דהרי גם בפורע חובו של חבירו ממש אם הוא שותף ופרע גם חלק שותפו חייב השותף לשלם לו (כמ"ש הרמ"א סימן עז) [...] ואפילו במקום שיש אפוטרופוס ליתומים יש לה גם רשות לפרוע חובות מפני שסמכו היתומים אצלה (סימן קיח) והוא הדין באשה שפירנסה את בנה שיש לה זכות לכופו שיהיה הילד אצלה לא גרע כחה [...] ובידה לזונו ולתבוע מבעלה ע"ש.

  וכן עשו מעשה בבית הדין בפתח תקוה עת דחו את תביעת האם למזונות עבר שקודם הגירושין (תיק 208527/1 ונדפס גם בספרו שו"ת חיי דוד אוחיון זצ"ל סימן יג).

  מאידך, בפסק דין בית הדין הגדול חייבו את האב במזונות עבר שאחר הגירושין ואף קודם הגשת התביעה וכדלהלן: (תיק 1337377/1 הרכב הדיינים הרב י. יוסף הרב י. זמיר והרב מ. עמוס מיום י"ב חשון תשפ"ג 6.11.22) .

  כבר כתבנו מספר פעמים וציינו לפסקי דין רבניים שאי תביעת האשה מזונות שעבר של הילדים אינם פוטרים את האב מדין פורע מזונות של חברו (סימן ע) בהיות והאם היא אפוטרופוסית של הילדים ועליה לדאוג לצרכן ולכן אין מקום לומר שהיא פרעה מזונות שהאב חייב לילדיה ולא כאן המקום להאריך בסוגיה זו של חיוב האב בתשלום מזונות רטרואקטיבי וכנזכר בתשובת מהרש"ם (ח"ב סימן רכו) שנדונה רבות בפסקי דין רבים [...] וכולם נקטו בפשטות שהאב חייב במזונות ילדיו גם על חובות שעבר אף שהאם לא תבעה ע"ש.

  והרואה יראה כי ט"ס נפל בדבריהם וכנראה התכוונו לתשובת מהרש"ם הנזכרת (ח"ב סימן רלו). וכאמור, מדברי המהרש"ם עצמו נראה שיש לחלק בין קודם שהתגרשה לאחר שהתגרשה, והרי זה כמבואר.

   

  בנדון דידן האם התגרשה ביום י"ד חשון תשפ"ב (20.10.21) ומשכך יש מקום לחייב את האב במזונות עבר שאחר הגירושין מיום כ"ח טבת תשפ"ב (1.1.22) וכפי שקבע בית הדין קמא. אמנם בית הדין קמא הותיר פתח פתוח גם לתביעה מוקדמת מזה, כמו שכתב 'לאשה שמורה הזכות לתבוע אף ביחס לתקופה מוקדמת יותר' אך לאור האמור נראה לבית הדין דידן 'הבו דלא להוסיף עלה'.

  מזונות מעבר לגיל שמונה עשרה

  והנה בהתאם לתקנות הרבנות הראשית אין לחייב את האב במזונות מעבר לגיל שמונה עשרה, אך עם זאת הדבר ברור שגם כאשר הבן מגיע לגיל זה אינו נזרק חלילה מבית אימו והאם ממשיכה לשאת בעול פרנסתו.

  הן אמת כי לדעת המיעוט בבית הדין בנתניה (הגר"ש שפירא שליט"א תיק 913242/1 מיום כ"א טבת תשע"ה 12.1.15) יש לחייב את האב גם במזונות שמעבר לגיל שמונה עשרה מדין צדקה וממנהג המדינה, אך דעת הרוב שם פקפקו בדבריו, וכשם שלא נחייב את האב מעבר לגיל עשרים ואחד בצדקה זו, כך לא נחייב את האב מעבר למה שתקנה הרבנות בגיל שמונה עשרה. גם מנהג מדינה לא שייך בזה שהרי בדרך כלל הדבר נקבע בהסכמה בלבד, ובכל אופן לא ניתן לכוף על צדקה זו ע"ש.

  וכן נראה מדברי רבנו אור החיים הקדוש (במדבר יא-יב) בפרושו לפסוק 'האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילדתיהו' שכתב :

  רמז הכתוב לשני זמנים שחייב האב לישא עול הבן. האחד הוא דבר תורה עד בן שש עד בן שבע (כתובות סה:) והשני מדברי סופרים עד בן י"ג שנה (שם מט:) [...] ואמר על שני הזמנים האנכי הריתי כנגד חיוב התורה, אם אנכי ילדתיהו כנגד חיוב דבריהם [...] ואף על פי כן הנה אלה אנשים גדולים המה למעלה מזמן הקצוב ולמה אתה אומר אלי שאהו בחיקך, לו יהיה שהם בני הריני פטור מהם [...] ובשלמא אם היו שואלין מזון הצריך יתחייב מדין אב אבל הם שואלין מותרות כאומרו מאין לי בשר עכת"ד.

  ולפי דרכנו למדנו, שאין לחייב את האב במזונות בניו הגדולים מעבר לזמן הקצוב.

  ושוב מצאתי שגם כבוד הדיין הנזכר בדעת המיעוט אחר שעלה להיות יושב בסד'ר עליון, בבית הדין הגדול, הנה הוא ש'ר המסכי'ם לדעת הרוב, בפסק דין שהתקבל פה אחד (תיק 810386/6 הרכב הדיינים הרב א. איגרא הרב ש. שפירא והרב צ. לוז שליט"א מיום י"ד כסלו תשע"ז 14.12.16) וכדלהלן:

  אמנם לפי תקנות הרבנות לא חייבו את האב במזונות למעלה מגיל שמונה עשרה ולפיכך מנהג בתי הדין שלא לפסוק מעבר לגיל הנ"ל וחיוב המזונות פוקע בהגיע הילד לגיל זה [...] מכל מקום ראוי להזכיר מה שכתב בספר שיח שרפי קודש (הובא בספר ליקוטי יהודה פרשת בהעלותך) בפסוק 'האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילדתיהו [...] מאין לי בשר לתת לכל העם הזה' וקשה אם אין לו בשר מאי נפקא מינה אם אנכי הריתי או ילדתי את העם הזה? ומזה הוכיח השפת אמת שאם אנכי הריתי וילדתי אין זה תרוץ מה שאין לו, כי צריך לטרוח ולעשות תחבולות לפרנסתו.

  וברבנו בחיי (שמות טז-טז) הביא דבר רבנו הר"ח שביאר 'מספר נפשותיכם לאשר באהלו תקחו' לימד הכתוב שחייב אדם לטרוח במזונות אשתו ובניו הקטנים וזה שאמר מספר נפשותיכם ע"ש. ושמעינן מינה שחובת האב לטרוח ולספק מזון ילדיו אף במקום שיכולים לטרוח בעצמם, כמו במן שכל אחד יכול לאוספו, ואינו יכול להיפטר בטענה שאין בידו לפרנסם [...] בית הדין אינו קוצב סכום אותו ישלם האב לילדיו שמעל גיל שמונה עשרה, אך משורת ההגיון והשכל הישר עליו לסייע גם להם וכהוראת השפת אמת הנזכרת.

  ולפי דרכנו למדנו, כי בהעדר הסכמת האב אין לחייבו במזונות מעבר לגיל שמונה עשרה, אף שנכון וראוי הוא שהאב יחייב את עצמו בדבר. (וראה עוד מש"כ בס"ד בעבר בבית הדין בחיפה תיק 1147795/12 מיום ג' בניסן תשע"ט 8.4.19)

  וכן פסקו עוד בבית הדין הגדול, וכדבריהם 'אין מקום לתביעת האם לחייב את האב במדור ומזונות הילדים הבגירים, כפי שנימק בית הדין האזורי וכך מקובל בבתי הדין. דיינו במה שתקנה הרבנות הראשית'. (תיק 1337377/1 הרכב הדיינים הרב י. יוסף הרב י. זמיר והרב מ. עמוס מיום י"ב חשון תשפ"ה 6.11.22 שם דחו במדוכ'ה ערעור על מש"כ בס"ד בבית הדין בחיפה בתיק 1185344/6).

  ואף שב"כ האם הפנה לפסק דין בית הדין הרבני באשדוד (תיק 1194209/3 מיום כ"ג סיון תשפ"א 3.6.21) בו ציינו כי מאחר ובדרך כלל האב אינו יכול לשלם את כל הוצאות הילדים בתקופת החיוב, הרי שבתשלום מזונות שמעבר לגיל שמונה עשרה יש משום פרעון מאוחר של מזונות עבר ע"ש. אמנם מלבד שאין זה פסק דין מנחה, עוד בה שהדברים נאמרו כאמירת אגב ולא נקבעו במסקנת פסק הדין.

  גם מה שנשען ב"כ האם על פסק דין בית הדין הגדול (תיק 1252080/5בהרכב הדיינים הרב א. איגרא הרב ש. שפירא והרב צ. לוז שליט"א מיום ח' תמוז תשפ"ג 27.6.23) הרואה יראה כי ב"כ המלומד נאחז בסב'ך שהרי אדרבה בית הדין לא חייב דבר מעבר לגיל שמונה עשרה, ואף ציינו שם למה שכתבו בפסק דין אחר בו הסתייגו מחיוב האב מעבר לגיל שמונה עשרה ואף מחיוב לצורך לימודים, למעט הוספת דמי טיפול סמליים עבור הקטנים ע"ש. (תיק 1348749/1 הרכב הדיינים הרב א. איגרא הרב ש. שפירא והרב מ. עמוס מיום י"ג תמוז תשפ"ב 12.7.22 וכל זה שלא כפסק דין בית דין אריאל בתיק 466314/3 וי"ל ע"ד).

  מהכלל אל הפרט

  מאחר, והבן [א'] מעל גיל חמש עשרה שמזונותיו ודאי מדין צדקה לפיכך אין מקום לחייב את האב מעבר לסך 850 ש"ח שקבע בית הדין קמא. עם זאת קבע בית הדין בדעת רוב כי בהגיע הבן [ע'] לגיל חמש עשרה האב חייב באלף ש"ח עבור מזונותיו.

  ולזאת כמובן לא נוכל להסכים, שהרי מה מקום יש להבדיל ולחלק בן הבנים ולקבוע לכל אחד דמי מזונות שונים בהגיעו לגיל חמש עשרה. ובפרט שבהחלטת בית הדין דידן מיום י"ז בסיון תשפ"ד (23.6.24) התבקש בית הדין קמא לתקן את ההחלטה אודות גיל הילדים, ולא לקבוע חיוב חדש ולחלק עלינו את השווים.

  זאת ועוד, מאחר וכאמור האם הסכימה כי הילדים עובדים ומתפרנסים, אין מקום לחייב את האב במזונות הבן [א'] לפחות מחודש אדר תשפ"ב (4/22) וכפי שקבע בית הדין קמא. (סעיף 3 להחלטה מיום כ"ו בחשון תשפ"ה 27.11.24 וזאת על פי טופס 106 שצרף האב).

  ואף גם זאת בית הדין בפסק דינו התרשם כי רגליים לדבר שאף הבן [ע'] משתכר לפרנסתו אלא שאין בידי האב להמציא אסמכתאות לכך בהעדר שיתוף פעולה, ומשכך קבע כי האב פטור ממזונות הבן [ע'] החל מחודש טבת תשפ"ג (1.1.23 סעיף 4 שם). ולא מצאנו כל סיבה להתערב בהתרשמות בית הדין קמא, לבלתי היות שם ערו'ב.

  כאמור חיוב המזונות הינו מעת ששכרה האם דירה ביום כ"ח בטבת תשפ"ב (1.1.22) וכפי שקבע בית הדין בהחלטה מיום כ"ו בחשון תשפ"ה (27.11.24) עם זאת הצדדים חלוקים היכן שהו הילדים קודם לכן, אך גם האם מסכימה כי הילדים לנו בדרך כלל בבית האב. (סעיף 4 לתגובת הערעור מיום 1.8.23 ושלא כמו שכתבה בסעיף 13 לפירוט התביעה מיום 20.10.25).

  בית הדין דוחה במדוכ'ה את טענת האם כי דאגה למחסורם גם כשהיו בבית האב (סעיף 4.4.1 וסעיף 45 לתגובה מיום 1.8.23 וסעיף 4א לערעור שכנגד מיום 3.8.23) שהרי חזקה כי הילדים ניזונים אצל ההורה שעימו גרים, ואדרבה לטענת האב הוא ביקש לחייב את האם במזונות הילדים מחודש 2.20 והאם לא הגיבה בטענה זו. (תגובת אב מיום 20.9.22).

  משכך פני הדברים, הרי שחוב העבר מיום כ"ח בטבת תשפ"ב (1.1.22) ועד י"ב בסיון תשפ"ג (1.6.23) הנזכר בהחלטת בית הדין אינו במשך טו"ב חודשים כפי שקבע בית הדין קמא בתחילה (החלטה מיום כ"ג בסיון תשפ"ג 12.6.23) שהרי יש לפטור את האב ממזונות הילדים העובדים, ולפיכך חוב עבר עבור הבן [א'] הינו שלושה חודשים בלבד (850*3=2550 ש"ח) וחוב עבר עבור הבן [ע'] הוא שנה בלבד (1250*12=15,000 ש"ח) ורק מזונות הבן [נ'] הינם טו"ב חודשים (18,850 ש"ח / מאחר וחצי שנה ראשונה דמי המזונות נקבעו בסך 850 ש"ח).

  לסכום זה יש להוסיף את דמי המדור היחסיים לכל ילד ותקופה (39,330 ש"ח) ובסך הכל חוב עבר עומד על סך 74,030 ש"ח. אכן מאחר ולא ניתן לברר כמה צמצמה האם וכמה נעזרה במשפחתה כפי שקבע בית הדין קמא, ומשכך בפסק הדין הנזכר הפחיתו כשליש מחוב עבר, לפיכך אף בית הדין דידן ילך בדרך זו, וכי אעבור בס'ך נמצא שחוב עבר יעמוד בסך 50,000 ש"ח.

  בכל הוצאות חריגות כמו גם בהוצאות החינוך יישאו הצדדים בחלקים שווים, בתיאום מראש ובכפוף להצגת קבלות, אשרי כל חוצ'י בו.

  בהעדר הסכמה אין לחייב את האב במזונות מעבר לגיל שמונה עשרה, אך ודאי נכון וראוי כי האב יסייע לילדיו גם מעבר לגיל שמונה עשרה, כמבואר בזה עליונים למעלה.

  מסקנות

  לאור כל האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

  1. בית הדין מחייב את האב במזונות הבן [נ'] בסך 1250 ש"ח וכפי שקבע בית הדין קמא (לכל אחד מהילדים עד הגיעו לגיל חמש עשרה) וזאת מלבד קצבת הילדים השייכת לאם.

  2. בהגיע כל אחד מהילדים לגיל חמש עשרה דמי מזונותיו יעמדו על סך 850 ש"ח וכמו שנקבע לבן [א'].

  3. האב פטור ממזונות הבנים העובדים לפרנסתם, כפי שקבע בית הדין קמא. ([א'] מחודש 4.22 ו[ע'] מחודש 1.23).

  4. דמי המדור נשארו ללא שינוי בסך 1800 ש"ח.

  5. חוב עבר (מחודש 1.22 ועד חודש 6.23) יעמוד על חמישים אלף ש"ח בלבד, שיתווספו למזונות הבן [נ'] בעשרים וחמשה תשלומים של אלפיים ש"ח וזאת בהתאם לאמור לעיל ולפשרה שהוביל בית הדין קמא.

  6. במידה והאם תאלץ לגבות את המזונות בהוצאה לפועל, לא יזדקק בית הדין לתביעות האב בעניין, וכפי שנקבע בהחלטת בית הדין הגדול (תיק 798549/5).

  7. דמי המזונות הינם עד גיל שמונה עשרה שנה בלבד, אך נכון וראוי שהאב ימשיך לסייע לילדיו ובמיוחד בשכר לימוד.

  8. בכל הוצאות חריגות יישאו הצדדים בחלקים שווים, בכפוף להצגת קבלות.

  9. אין צו להוצאות ויש להשיב את כספי ההפקדה למערער.

  10. יש להעביר העתק פסק הדין לבית הדין האזורי.

       

      ניתן לפרסם את פסק הדין בהשמטת שמות ומספרי זהות.

      ניתן ביום י"ט במרחשון התשפ"ו (10/11/2025).

      הרב מימון נהרי הרב יגאל לרר הרב אברהם מאיר שלוש

      עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה.