ביה"ד אשדוד - היתר לשוב ולהנשא בחולה מאניה דיפרסיה הטוען שאשתו זינתה

בפני מונחת בקשת הצדדים להתיר להם לשוב ולהינשא.

רקע

הצדדים נישאו בתאריך ט' בטבת התשס"ט (5.1.2009) ולהם שלשה ילדים.

לצדדים אושר בבית המשפט לענייני משפחה הסכם שלו"ב ולחילופין גירושין.

לצורך סידור גט, נקבע לצדדים מועד לדיון לתאריך י"א בכסלו התשפ"ה (12.12.24), והצדדים אכן התגרשו במועד זה.

במהלך הדיון, כפי העולה מפרוטוקול הדיון, טען המבקש כי המבקשת אסורה עליו ואילו המבקשת הכחישה זאת בתוקף:

"האיש: הסיבה שאני מתגרש בגלל שהיא אסורה עלי, היא זינתה עם גבר אחר. יש לי הוכחות מאתמול.

האישה: בחיים לא ומעולם לא נגעתי בגבר אחר ב 20 שנה האחרונות.

האיש: יש לי הוכחה מאתמול שהיא נגעה בגבר אחר.

ביה"ד: אפשר לקיים על זה הוכחות ואם יוכח נוכל לרשום זאת במעב"ד.

האיש: בשנה האחרונה משהו השתנה בה. יום לפני הגירושין גיליתי מי הגבר הזה. הבן שלי ידע על זה.

ביה"ד: לפי טענתך אתם בכל מקרה לא יכולים לחזור אחד לשניה."

בהחלטה מאותו יום נכתב:

"בפני בית הדין קבוע מועד לדיון.

הופיעו הצדדים ובמהלך הדיון טען המבקש כי המבקשת אסורה עליו וכי לדעתו היה לה קשר עם גבר זר.

המבקשת דחתה זאת בכל תוקף.

לאחר שיח עם הצדדים הוסכם כי במעב"ד ייכתב שככל וירצו הצדדים לשוב ולהינשא יבא הדבר לבירור בפני בית הדין."

כך אכן נכתב במעב"ד.

בתאריך 17.2.25 נפתח תיק להיתר נישואין ובבקשה לפתיחת התיק נכתב:

"טענתי שיש לאשה מישהו ושגיתי. מעוניין לקבל היתר נישואין"

לאחר דיון בבקשה שהתקיים בתאריך 27.3.25 בית הדין החליט:

"בדיון זה (בתאריך 12.12.24)טען המבקש כי ישנם ברשותו סרטונים המוכיחים זאת המבקשת הכחישה זאת בתוקף ולדבריה הוא הוזה.

עתה טוען המבקש כי שגה בטענתו וכי הוא חולה במאניה דפרסיה וכי באותה תקופה לא היה מאוזן ,לא נטל טיפול מתאים ולכן טען שאשתו אסורה עליו, אבל האמת אינה כזו המבקשת אינה אסורה עליו ואף לדבריו הם חזרו לחיות יחדיו.

בית הדין ביקש ממנו להראות את הסרטונים המדוברים הוא הציגם לבית הדין, ומעיון בסרטונים התברר כי לא נמצא בהם דבר המוכיח כי טענתו נכונה.

נוכח זאת מחליט בית הדין.

על המבקש להציג לתיק בית הדין אישור רפואי על מחלתו.

אישור רפואי על כך שבתחילת חודש דצמבר 2024 המבקש לא נטל טיפול רפואי מתאים ולא היה מאוזן.

לאחר קבלת המסמכים הנ"ל ייתן בית הדין את החלטתו."

המבקש הציג לתיק בית הדין את המסמכים המבוקשים, הוצג אישור על מחלתו ובנוסף הוצג אישור כי בשנת 2024 על פי הרישום הרפואי המבקש לא נטל את התרופה.

נוכח זאת, נדרש בית הדין להכריע במבוקש.

דיון והכרעה

המבקש טען כי המבקשת אסורה עליו. ההוכחה לדבריו היו סרטונים המוכיחים זאת.

המבקשת הכחישה לאורך כל הדיונים את דבריו. לדבריה, הוא הוזה כנראה בגלל מצבו הרפואי.

עולה אם כן, שעל מנת להתיר את האשה לבעלה, נטענו שתי טענות:

• אין כאן דין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, בשל העובדה כי בעת שהאיש טען את הטענות האוסרות, לקה במאניה דפרסיה.

• אף אם יש דין שוויא וכו', הסרטונים ה"ריקים" מהווים אמתלא לדבריו.

   

  דין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא באדם הלוקה במאניה דפרסיה

  דין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בשוטה

  נחלקו האחרונים האם האיסור שמוטל בעקבות שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא מדין נדר או מדין נאמנות,  (עיין בשו"ת מהר"י באסן (סי' פ') שהסתפק בכך. נוב"י (אה"ע תניינא סי' כג) שאין זה מדין נדר אלא מטעם נאמנות, חת"ס (ח"ד אה"ע סי' ק) שזה מדין נדר, אבל אינו נדר רגיל, עיין גם בקצוה"ח (לד, ד') ובעוד אחרונים, ואכמ"ל).

  אולם, בין שנאמר שהאיסור הוא מדין נדר ובין שנאמר שהוא מדין נאמנות, מסתבר שדין שוויא אנפשיה הינו דווקא במי שיש בו דעת.

  כך כתב מהר"י באסן (סי' פ') בעניין חרש (שאינו שומע ואינו מדבר), שאין בו דעת:

  "דבכל מקום שאמרו שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא אפשר דמדין נדרי איסר נגעי בה, ואף על פי שאינו ממש כנדר, דהא לא מצינו בהם התרת חכם, אולי החמירו בעינינם אלו כמו בנזירות שמשון דליתיה בשאלה. ואפשר נמי לומר דאינו אלא מדין הודאת בעל דין דהוי כמאה עדים ואפילו לענין איסורא במה שנוגע לעצמו. ובין הכי ובין הכי אין החרש לא בדין נדרים ולא בדין הודאה ועדות, וזה פשוט."

  נראה פשוט שה"ה בכל מי שאין בו דעת.

   

  עתה עלינו לברר האם אדם הלוקה במאניה דפרסיה נחשב כמי שאין בו דעת להחיל עליו דין "שוויא אנפשיה".

   

  האם מי שלוקה במאניה דפרסיה חשיב כמי שאין בו דעת

  באתר של שרותי בריאות כללית כתבו להגדיר מאניה דפרסיה כדלהלן:

  "הפרעה דו־קוטבית - הפרעה בי פולארית, המוכרת יותר בשמה הקודם מאניה־דיפרסיה, היא הפרעה נפשית כרונית המתאפיינת בשינויים חדים במצב הרוח ובאנרגיה: מצד אחד תקופות ממושכות של דיכאון, ומהצד האחר תקופות של מאניה שיכולות להימשך ימים או שבועות."

  בהמשך כתבו על התסמינים של הפרעה נפשית זו, ובתוך דבריהם נכתב כך:

  "גם בתקופה של מאניה וגם בתקופה של דיכאון עלולות להופיע מחשבות שווא והזיות. זהו מצב פסיכוטי שבו נפגעת היכולת להיות מחוברים למציאות (בלשון הפסיכיאטרים: נפגע בוחן המציאות)."

  הרי לנו, שאדם הלוקה במאניה דפרסיה, עלול להזות ולחשוב מחשבות שווא. כלומר, תפיסת המציאות שלו אינה תואמת למציאות האמיתית, והוא עלול להתייחס לדברים שנמצאים בדמיונו כדברים שקרו במציאות.

  אדם שיש לו הפרעה פסיכוזית, שמתייחס לדמיונותיו כאל מציאות, פשוט הוא שאין בדברים שאמר עת היה במצב פסיכוזי דין שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא וביחס לכך דינו כשוטה.

  אולם, בשים לב לכך שאדם הלוקה במאניה דפרסיה רק עלול להגיע למצב הפסיכוזי של הזיות ומחשבות שווא, אך אין זה תסמין ומאפיין בסיסי של ההפרעה, יש לפקפק האם נוכל לומר בהחלטיות שהדברים שאמר בביה"ד הינם הזיה, דשמא אף שלא היה מטופל באותה עת, אפשר שלא הגיע למצב פסיכוזי של הזיה, אלא רק היה שרוי בדיכאון או במאניה.

  לקמן נדון בסרטונים אותם הציג לביה"ד, האם הם מהווים אמתלא לדין שוויא. בכל אופן, נראה לומר כי הצגת הסרטונים הריקים מתוכן המוכיח כי האשה נאסרה על בעלה, ולו אפילו ברמז, מוכיחה קרוב לוודאי כי היה שרוי במצב פסיכוזי מסויים בו התייחס לדמיונותיו כאל מציאות, ועל כן התייחס לסרטונים ולתוכנם כראיות מוצקות לבגידתה של האשה.

  משכך, נראה כי יש להתייחס אל המבקש, עת טען כי האשה נאסרה עליו, כאדם שאינו מבדיל בין דמיון למציאות, וממילא נחשב כשוטה לפחות לעניין דין שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, דלא אמרינן בשוטה, וכמו שכתב המהר"י באסן. וא"כ, אין לאסור עליו את אשתו בשל אמירתו זו.

  נתינת אמתלא לאחר שוויא אנפשיה

  מקור דין זה, שאדם שהודה ואסר את עצמו בדבר מה נאמן לחזור בו ע"י נתינת אמתלא, הוא מהגמ' בכתובות (כב ע"א-ע"ב), ובשו"ע (אבה"ע סי' מז סע' ד', ויו"ד סי' קפ"ה סע' ג') ובנו"כ.

  יעוי' בגמרא מסכת כתובות (שם):

  "ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת. והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא, אמר רבא בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה. תניא נמי הכי אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, ומעשה נמי באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני, לימים עמדה וקידשה את עצמה אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן אמרה להם בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי, וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמי' באושא ואמרו אם נתנה אמתל' לדבריה נאמנת. בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו אמר ליה אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת."

  וז"ל השו"ע אבה"ע (שם):

  "אמרה היא מעצמה: נתקדשתי, וחזרה ואמרה: פנויה אני, תוך כדי דיבור, נאמנת; לאחר כדי דבור, אינה נאמנת. ואם נותנת אמתלאה לדבריה, שאמרה כן תחלה כדי שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים וכיוצא בזה, וראינו בדבריה ממש, הרי זו נאמנת. ואם לא נתנה אמתלאה, או שנתנה ואין בה ממש, אינה נאמנת."

  השו"ע העתיק לשון הרמב"ם (הל' אישות פ"ט הל"א), אות באות.

  ובמגיד משנה (שם) כתב:

  "אמרה מקודשת אני וכו'. בכתובות שם (דף כ"ב) ת"ר אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת. והקשו והא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא, ותירץ רבה בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה. ותניא כוותיה מעשה באשה וכו' שאמרה מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה וכו' ואמרו [חכמים] אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ופי' אמתלא טענה הנכרת שהיא כדאי לסמוך עליה וכן פירשו ז"ל וכתב רבינו שאם לא נתנה אמתלא לדבריה שיש בה ממש שצריכה גט משני."

  המגיד משנה כתב שמקור דברי הרמב"ם, שלא מקבלים אמתלא שאין בה ממש, הוא מהמעשה בגמ' בכתובות שם, באשה שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה לקדשה וכו', דשם היתה אמתלא שהתיישבה על ליבם של חכמים.

  ובבאה"ט (אבה"ע שם ס"ק ח') כתב בשם הבאר שבע, דאין לקבל אמתלא שאינה קרובה אל הדעת. על כן כתב, שאף מורה הוראה לא יסמוך על אמתלא עד שישאל לחכם העיר, שישקול אם האמתלא קרובה אל הדעת.

  ובפת"ש (אבה"ע סי' ו' ס"ק א') כתב שבאמתלא הולכים אחר הפירוש של חכמי ישראל.

  עי' באוצה"פ (סי' מז אות יז ס"ק ג'), שכתב בשם כמה פוסקים, שהאמתלא צריכה להיות קרובה אל הדעת. ועי' בשו"ת יבי"א (ח"ג אבה"ע סי' ו' אות ו'-ז'), שהוכיח מהרבה ראשונים ואחרונים, שאמתלא צריכה להיות מקובלת על דעת בית הדין. 

  עוד כתב בפת"ש (שם ס"ק ב') בשם הנוב"י, שהחוזר בו באמתלא וטוען שנאלץ לומר דבר שקר מטעם מסוים, והטעם עדיין קיים, אינו נאמן. דוגמא לדבר: אשה שאמרה אשת איש אני כדי לדחות אנשים שאינם מהוגנים, ולבסוף נשאה למי שאינו מהוגן, אינה נאמנת בחזרתה.

  עוד כתב בפת"ש (שם), שיש אחרונים שסוברים שהמודה בפני בית דין אינו נאמן לחזור בו באמתלא. ועי' אוצה"פ (שם אות יח) ובשו"ת יבי"א (שם אות ב'-ד'), שכ"כ בשם עוד כמה פוסקים, אך כתב שלדעת רוב הפוסקים, המודה בבית דין, ואפילו בית דין הקבוע וידוע בעיר, יכול לחזור בו באמתלא, ושכ"כ במפורש בבעל העיטור, ושכן הוא העיקר לדינא.

   

  ראיות "ריקות" כאמתלא לדין שויא

  לאחר שהראנו כי ניתן לתת אמתלא אף לדבר שנאמר בפני ביה"ד, א"כ גם בנידון דידן יכול המבקש ליתן אמתלא לדבריו.

  האמתלא שנתן המבקש לדבריו היא שבטענתו בביה"ד התבסס על סרטונים, ובאשר סרטונים אלו הינם ריקים מתוכן ראייתי לעניין לאוסרה עליו, הרי שכשל עוזר ונפל עזור.

  כלומר, הרציונל שבאמתלא הינו, שאדם נאלץ לומר דבר שאינו נכון מחמת גורם מסויים, ואילולי אותו גורם, לא היה אומר את הדבר שאינו נכון. כך היה באותו מעשה בסוגיא בגמרא שהאשה נאלצה לומר שהיא נשואה על מנת שיניחו לה אותם אנשים שאינם מהוגנים, אילולי אותם אנשים שאינם מהוגנים, לא היתה אומרת שהיא נשואה. אף בנידון דידן קיים רציונל זה, האדם נאלץ לומר שהאשה אסורה עליו מפני שראה בסרטונים מעשים המוכיחים שהיא זינתה (כך כנראה ראה בעיני רוחו ודמיונו בשל הפרעת המאניה דפרסיה), אילולי הסרטונים המוכיחים, לא היה אומר שהיא נאסרה עליו. באשר סרטונים אלו ריקים מתוכן ראייתי, כאמור לעיל, הרי שהם כמי שאינם, וכעת יכולה האמת להאמר שאין היא אסורה עליו.

  הכרעה

  בנדון דידן, לאחר שבית הדין עיין במסמכים המצורפים, והתברר שאכן האיש סובל מבעיה רפואית של מאניה דפרסיה הגורמת לו להתקפים והזיות, ואכן האיש לא טופל בתקופה זו, ומעיון בסרטונים שלדבריו יש בהם הוכחה כי האשה אסורה עליו לא נמצא דבר המוכיח את טענתו, הואיל וכן, יש להכריע כי האמתלא נכונה וטענתו נעקרת מעיקרה ומשכך רשאים הצדדים לחזור ולהינשא זל"ז.

  לפי דברי הצדדים הם כבר חזרו לחיות האחד עם השני, אמנם בלי טקס נישואין, אך כידוע יש מקום לראות בחזרתם נישואין גמורים כמבואר ברמב"ם (הלכות גירושין פרק י' הלכה יט) ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן קמט סעיף ה') שהמחזיר גרושתו אינו עושה בעילתו בעילת זנות ובועל לשם קידושין.

  לנ"ל יש נפ"מ לעניין טקס הנישואין שיערכו להם, והיא שבמעמד החופה אין לברך ברכות, מחשש ברכה לבטלה, מחמת שאפשר שהם כבר נשואים וטקס הנישואין מיותר. (יעויין מש"כ ידידי יו"ר ההרכב הגאון רבי עידו שחר שליט"א באריכות בתיק 9824/3פלונית נ' פלוניבחלק ד').

  על כן, מובהר בזאת, כי כאשר יערכו הצדדים טקס נישואין, יש לבצע את הטקס בלא ברכות.

   

  לאור הנ"ל קובע ביה"ד:

  1. הצדדים רשאים לחזור ולהינשא זל"ז.

  2. על הצדדים להבהיר לרבנות בה יירשמו לנישואין, כי הם חזרו לחיות חיים משותפים, ויש לבצע את הטקס ללא ברכות.

  3. על מזכירות ביה"ד לשנות את נוסח המעב"ד, ולמחוק את המילים דלהלן:"שככל וירצו הצדדים לשוב ולהינשא יבוא הדבר לבירור בפני בית הדין".

  4. לאחר סיום הטיפול יש לסגור את התיק.

      

     ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים

     ניתן ביום כ' באייר התשפ"ה (18/05/2025).

     הרב בן ציון ציוני

     עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה