ביה"ד: הסמכות לדון בתביעה לשלילת מזונות האשה מעזבון בעלה המנוח מסורה לביהמ"ש לענייני משפחה

התובעים הם ארבעת ילדיו של המנוח והנתבעת הינה אשתו השניה של המנוח.

לטענת התובעים, נישואי הנתבעת עם המנוח, שהפרש הגילאים ביניהם היה כ-18 שנה, היו נישואי איסור, מאחר והם חיו חיי אישות יחדיו בעת שהנתבעת היתה נשואה לבעלה הקודם. כמו כן, הנתבעת בגדה בבעלה המנוח כאשר שכב על ערש דווי בבית החולים, כתוצאה מהתמוטטות בה לקה המנוח בעת שהותו בתחנת משטרה עקב ארוע שבו טענה הנתבעת כי בעלה המנוח איים עליה שידאג שירצחו אותה. המנוח שכב חסר הכרה בבית החולים איכילוב, במשך כעשרים יום, עד לפטירתו. לטענת התובעים, חשדם התעורר עקב שיחת טלפון מפתיעה שקיבל התובע מס' 1 ממחלקת הבטחון של חברת "ויזה כ.א.ל", בה דווח על ביצוע עסקאות חריגות על ידי רכישת תכשיטים בכרטיס האשראי על-שם אביהם בעת שהיה שרוי בתרדמת. התובעים שכרו את שירותיו של חוקר פרטי שדיווח להם כי הנתבעת - בנוסף לבילוייה בבתי-קפה, מסעדות ובמסעי קניות - בילתה בחברתו של גבר אחר נשוי בנסיבות אינטימיות במיוחד. לטענתם, יש במעשיה של הנתבעת ובהתנהגותה בעת שבעלה שכב על ערש דווי, משום מעשי זנות או מעשי כיעור, שיש בהם כדי לשלול את זכות הנתבעת למזונות מן העזבון.

לטענת הנתבעת, אין לבית הדין סמכות לדון בתביעה לאחר שבחרה להגיש את תביעתה למזונות מן העזבון בבית המשפט לעניני משפחה, וזו הוגשה עוד בטרם הוגשה התביעה המונחת בפני בית הדין. זאת ועוד, התובעים דכאן הגישו כתב הגנה לבית המשפט וכלל לא טענו כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית הדין הרבני.

קיימנו דיון בתביעה, והצדדים הגישו את סיכומיהם בשאלת הסמכות.

ב"כ התובעים מבסס את סמכות בית הדין לדון בתביעה, על סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. לטענתו, התביעה הנמצאת בפני בית הדין היא במסגרת שיפוטו הייחודי של בית הדין ב"עניני נישואין". התובעים מבקשים שבית הדין ישלול את זכאותה של הנתבעת למזונות בחייו של המנוח, עקב סיבות הקשורות בתוקפם של נישואי בני-הזוג ובהתנהגותה של הנתבעת במהלך חיי הנישואין - התנהגות המצדיקה הצהרה על שלילת מזונותיה. ב"כ התובעים מסתמך על כתביהם של שלושה מלומדי משפט, התומכים, לטענתו, בעמדת התובעים: נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך השיפוטי, סעיף 158 (עמ' 348); מ' שאוה, הדין האישי בישראל, מהדורה שניה מורחבת, 354; ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, 46.

ב"כ הנתבעת טוען, כי הנתבעת הגישה את תביעה למזונות מן העזבון לבית המשפט לעניני משפחה בהתאם לסעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. זאת ועוד, על פי סעיף 155(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, מותנית סמכות בית הדין הדתי לקבוע זכויות מן העזבון בהסכמת כל הנוגעים בדבר בכתב, והסכמה בענין דנן לא ניתנה. גם בטרם חקיקת חוק הירושה, נקבע כי רק בידי האשה להחליט היכן ידונו בשאלת מזונותיה מן העזבון (ע"א 186/61 מרי לויצקי נ' עזבון המנוח א. לויצקי, ט"ו 2027). הנתבעת הגישה תביעתה למזונות מן העזבון בבית המשפט לעניני משפחה והתובעים דכאן לא כפרו בהזדמנות הראשונה בסמכות בית המשפט, וכתב התביעה בבית הדין מציין אותן עילות בדיוק (המוכחשות על ידי הנתבעת) לשלילת מזונות האלמנה כפי שתוארו בכתב ההגנה שהגישו לבית המשפט. גם מכח חובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט, נכון, ראוי וצודק כי בית המשפט לעניני משפחה, שם הוגשה התביעה על ידי הנתבעת ושם כבר התקיים דיון ראשון, ימשיך לדון בסוגיית מזונות האלמנה. ב"כ הנתבעת דוחה את הסתמכות ב"כ התובעים על דברי המלומד שילה לפיו "כדי לוודא אם נשללה מהאשה זכותה למזונות בחיי בעלה, יש לפנות לדין הדתי - הדין החל על ענייני נישואין", באומרו כי סמכות בית הדין הרבני לדון בכך מותנית בהסכמת שני הצדדים.

לאחר העיון בטענות ומענות הצדדים, אין מנוס ממחיקת התביעה שבפני בית הדין.

סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, קובע:

"שיפוט בעניני מזונות

4.         הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין."

אכן, על פי ההלכה, מזונות אשה ומזונות אלמנה הינם חלק בלתי נפרד של "עניני נישואין". ברם, פסיקת בית המשפט העליון פרשה את סעיף 4 הנ"ל, כמקנה לאשה זכות בחירה לגבי הערכאה אשר תדון בתביעה למזונות מבעלה או מעזבונו (אלא אם כן נכרך ענין המזונות קודם לכן בתביעת גירושין על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים).

לאשה יהודיה קיימת עדיפות על יורשים אחרים בבחירת הערכאה שתדון בסוגיית מזונותיה מן העזבון. אשה יהודיה זכאית לתבוע מזונות מן העזבון בבית הדין הרבני, ללא הסכמת יתר היורשים, ואף אם כל עניני העזבון נדונים בבית המשפט. ראו: סעיף 155(ה) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; ערעור 9309-22-1 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, ‏י' חשון תשס"ח‏22 אוקטובר 2007). אך זכות בחירה זו מוקנית רק לאשה ולא לבעלי דין אחרים.

אין הבדל לענין זה - לגבי זכות הבחירה לענין הערכאה שתדון במזונות - בין אשה לבין אלמנה. על פי גישת התובעים, חייבים לומר כי גם כאשר הבעל חי, זכאי הוא להגיש, במסגרת "עניני נישואין", תביעה לבית הדין הרבני למתן פסק דין הצהרתי הקובע שאין לאשה זכות למזונות, וזאת על אף שהאשה הקדימה והגישה תביעה למזונות בבית המשפט לעניני משפחה. זכות זו, על פי גישת ב"כ התובעים, קיימת גם כאשר כלל לא הוגשה תביעת גירושין בבית הדין. למרבה הצער, אין זו הפרקטיקה הנוהגת ולא ניתן לומר, במצב המשפטי הקיים, כי זהו הדין הנוהג.

אם אין זה הדין הנוהג לגבי זכות אשה למזונותיה מבעלה החי, לא ניתן לומר כי זהו הדין לגבי זכות האלמנה למזונות מן העזבון.

אמנם המלומדים שאוה ושילה מציינים, באסמכתאות שהובאו על ידי ב"כ התובעים, כי הזכות למזונות מן העזבון תלויה בקיום הזכות למזונות ערב מותו של המוריש וזכות זו נקבעת על פי הדין האישי שהוא הדין הדתי החל בענין, ובמקרה דנן זהו דין תורה. אך דבריהם עוסקים בברירת הדין שתחיל הערכאה המוסמכת לדון בתביעת המזונות מן העזבון, ולא בסמכות השיפוט. אכן, לענין קיום הזכות למזונות ערב מותו של המוריש יפנה בית המשפט לעניני משפחה אל דין התורה, כפי שהוא חייב לעשות בדונו בתביעה רגילה למזונות אשה יהודיה מבעלה היהודי. אך אין בדברי המלומדים שצויינו כל עיסוק בשאלת הסמכות.

כך גם אין למצוא בית אחיזה באסמכתא שהביא ב"כ התובעים מדברי המלומדת נ' זלצמן. המלומדת זלצמן קובעת כי הכרעה שנעשתה על ידי בית משפט או בית דין בשאלה שעלתה רק בסמכות נגררת, אינה מונעת דיון באותה שאלה בבית משפט או בית דין שהינו בעל הסמכות הייחודית לדון בה במישרין. כך שגם אם בתביעת מזונות שהגישה אשה נגד בעלה בבית משפט, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה שהיא מעניני נישואין וגירושין של יהודים, אין בכך כדי למנוע התדיינות לגופה באותה שאלה, כעניין, בבית הדין הרבני בין אותם בעלי דין, ופסק דינו של בית הדין מהווה מעשה בית דין לכל דבר וענין, בכל התדיינות אפשרית נוספת בין אותם בעלי דין. ב"כ התובעים רוצה ללמוד מכך, שאין בעובדה שתביעת הנתבעת-האלמנה דנן למזונותיה מן העזבון תלויה ועומדת בבית המשפט, כדי למנוע מבית הדין לדון בשאלת זכאותה למזונות ערב פטירת המוריש בגדרי "עניני נישואין" המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. אין בידינו לקבל טענה זו. ראשית, כאמור, אין בסיס חוקי מספיק לטענה כי בית הדין מוסמך לדון בתביעה שהונחה בפניו על ידי התובעים כ"ענין של נישואין". שנית, וכפי שטען ב"כ הנתבעת, התביעה שהוגשה לבית הדין היא "תמונת ראי" לכתב ההגנה שהגישו התובעים דכאן לתביעה שהגישה האשה לבית הדין המשפט, ואין מדובר בשאלה העולה בבית המשפט רק באופן אגבי ואינצידנטלי.

אך ראו והשוו:

·        ערעור 5156-64-1 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, ט"ז אלול תשס"ח 16.9.08)