לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים אשר קבע שקיימים יחסי עובדת-מעסיק בין הסרסור, מר ליאוניד טיומקין (להלן גם -
המערער) לבין הפרוצה, הגב' פלונית (להלן גם -
המשיבה), דחה את תביעתה להשלמת שכר, אבל קיבל את תביעתה לתשלום פיצוי עבור עגמת נפש ללא הוכחת נזק, בסך של 50,000 ש"ח ועוד 5,000 הוצאות משפט. על כך הערעור והערעור שכנגד של המשיבה.
העובדות הצריכות לענייננו
[2] בעלי הדין -
[א]
המערער והמשיב שכנגד, מר ליאוניד טיומקין, הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות; הבאת אדם לידי עיסוק בזנות; הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות; סרסרות למעשה זנות והפרת הוראה חוקית. בגזר הדין נקבע, כי עליו לרצות 9 שנות מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי; ולשלם פיצוי לשלוש מהמתלוננות בסכום כולל של 50,000 ש"ח כאשר חלקה של המשיבה בסכום זה הוא 20,000 ש"ח בלבד . בית המשפט המחוזי לא ציין במפורש, כי הפיצוי הניתן הוא בגין עגמת נפש, אך לא פורט נזק שכומת והוכח.
[ב] המשיבה והמערערת שכנגד, פלונית, היא אחת מהמתלוננות בפסק הדין הפלילי, המוזכרת בהכרעת הדין כ"נטליה". היא ילידת קירג'יסטאן שבאוקראינה והגיעה לישראל כשהיא משאירה במולדתה ילדה בת 11. היא הועסקה כנערת ליווי שסיפקה שירותי מין בתל אביב ולאחר מכן בירושלים. המערער הפעיל את המשיבה בעיסוק בזנות ושיכן אותה בדירה בירושלים, שממנה אסור היה עליה לצאת אלא לצרכי עבודה בלבד. הצדדים לא נפגשו, אלא קיימו ביניהם קשר טלפוני, כך שכאשר המערער קיבל הזמנה מלקוח הוא התקשר למשיבה ויידע אותה לאן היא אמורה לנסוע. אל כתובתו של הלקוח לקח אותה נהג מטעם המערער בשם 'איגור'. אחת לכמה ימים נאלצה המשיבה להניח את חלק הארי מהאתנן שקיבלה עבור עבודתה במקום שסוכם מראש עם המערער, ולרוב תחת גלגלי מכונית שהיתה סמוכה למקום מגוריו.
[3] מבנה ה"עסק" והקשר שהתנהל בין הצדדים -
עולה מהמסמכים והחומר שהובאו בפנינו, כי המערער לא פעל לבד אלא יחד עם גורמים נוספים שלא היה מוכן לגלות מי הם. מבנה העסק מודר והוסתר מהמשיבה, מטעמים מובנים הנוגעים לטיבו המפוקפק. עוד עולה, כי הצדדים קיימו ביניהם קשר טלפוני יומיומי, שבמסגרתו נתן המערער למשיבה הוראות וארגן לה את יום העבודה לרבות מתן הוראות לעניין זהות הלקוח שאליו עליה לנסוע וכתובתו וגובה הסכום שעליה לגבות. בנוסף, עולה מהחומר שהמערער ידע ברמה יומיומית מהו לחץ העבודה של המשיבה וכמה לקוחות קיבלה; כי הוא שאמר לה היכן לשים את הפדיון שהתקבל והונח לא רחוק מביתו; וכי הוא אילצה לעבוד גם בימי מחלתה ואיים עליה משרצתה להפסיק את עיסוקה בזנות.
פסק הדין של בית הדין האזורי
[4] בית הדין האזורי קבע, כי ניתן שיתקיימו יחסי עובדת-מעסיק בין סרסור לפרוצה, וזאת אף אם נעדרת כוונה והסכמה להתקשרות לביצוע העבודה ואין בידי העובדת לפרוש בכל עת שתרצה. עוד נקבע, כי במקרה דנא אכן התקיימו יחסי עובדת-מעסיק כאמור, וכי, לפיכך, מוטלת על המערער האחריות לתשלום זכויות המשיבה מכוח משפט העבודה .
את טענת המערער, כי היה "בוגר קטן" בארגון הפשע הרלוונטי, דחה בית הדין האזורי מהנימוקים הבאים, בין היתר: משום שהוא שהיה הממונה על המשיבה; משום שנמצאו פרכות בגרסתו של המערער; ומשום שהאנשים ששמותיהם הוזכרו בפי המערער כמעסיקיו ומעסיקי המשיבה, לא נמצאו.
אשר לסעד יצוין, כי חלק מרכיבי התביעה המקוריים שנתבעו בבית הדין האזורי, כגון חופשה ו"זכויות סוציאליות" שאותן לא פרטה בכתב התביעה, נזנחו על ידה בסיכומיה, ולפיכך נבחנו אך הרכיבים של שכר עבודה ופיצוי בגין עגמת נפש.
בית הדין דחה את תביעת המשיבה עבור השלמת שכר עבודה, משום שלפי תצהירה הסכום שקיבלה בשלושת חודשי העבודה הרלוונטיים הוא 29,400 ש"ח וסכום זה גבוה משכר מינימום. בנוסף, המשיבה לא סיפקה מידע חד-משמעי על היקף עבודתה, כגון ימים ושעות, ימים שלא עבדה מפאת מחלתה, מספר הלקוחות שקיבלה מדי יום וכדו', ובנסיבות אלה ממילא עולה קושי בכימות הסכום הכולל שקיבלה ביחס למשך העבודה והיקפה.
עם זאת, לאור הנסיבות הקשות שנפרשו בפני בית הדין האזורי בעניין הפעלתה של המשיבה על ידי המערער, חויב המערער לשלם לה פיצוי בגין עגמת נפש ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ש"ח.
בנוסף לסכום זה, נפסק כי על המערער לשלם הוצאות משפט לאוצר המדינה בסך 5,000 ש"ח, בשים לב לכך שהיא יוצגה על ידי הסיוע המשפטי.
לוז טענות הצדדים בהליכי הערעור
[5]
טענותיו של המערער - המערער, שלא היה מיוצג, טען שלוש טענות מרכזיות: (א) בית הדין האזורי הסתמך, בטעות, על ממצאי פסק הדין הפלילי בבית המשפט המחוזי, תחת אשר ייתן למערער להשמיע דברו ישירות בהליך האזרחי, מה גם שפסק הדין המחוזי טרם הפך לחלוט משהוגש ערעור לבית המשפט העליון; (ב) תפקידו של המערער הצטמצם לעבודה משרדית ו"סידור עבודה לנערות" ומעולם לא היה המעסיק של המשיבה; (ג) בית המשפט המחוזי כבר פסק לזכות המשיבה סכום בגין עגמת נפש בתיק הפלילי, ואין מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין אותו נזק.
[6]
טענותיה של המשיבה - המשיבה, שלא היתה בארץ בחלק הארי של הדיון בבית הדין האזורי (פרט למתן עדות מוקדמת) ולאורך כל תקופת הערעור, הגישה באמצעות באת כוחה בסיוע המשפטי תשובה וערעור שכנגד נגד טענות המערער .
בכל הנוגע להסתמכות על ממצאי פסק הדין הפלילי בבית המשפט המחוזי, טענה המשיבה כי בית המשפט האזורי שמע את המערער ואת המשיבה (בעדות מוקדמת).
בכל הנוגע לטענות לגבי תפקידו של המערער, טענה המשיבה כי הקביעה שהמערער היה מעסיקה היא קביעה עובדתית, שנפסקה לאחר שבית הדין האזורי בחן את הראיות ושמע את העדים, ואין מקום להתערב בה.