ביבי ואח' נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בעמ

פסק דין

הרקע והצדדים

1.בתאריך 06.02.13 טסו התובעים עם בנם התינוק ללונדון, וכאשר נחת מטוסם בשעות אחר הצהריים, התברר כי מטען הכבודה שלהם לא הגיע יחד איתם. למחרת, לאחר כ- 25 שעות, הגיעו המזוודות לבית בו התארחו התובעים.

2.התובעים העידו כי לנוכח הנסיבות שנוצרו, נאלצו לרכוש מוצרים חיוניים, ביגוד וטואלטיקה, ונגרמה להם עוגמת נפש הן בשל העדר הכבודה והן בשל הצורך לבצע קניות באופן מיידי, לרבות לצרכיו הבסיסיים של בנם התינוק.

התובעים טענו כי הוציאו סכום של 391 ליש"ט, כי בטעות השליכו את הקבלות אך חיובי האשראי מעידים על הקניות בסכומים הנטענים, להם הוספה דרישה לעלות נסיעות במוניות לצורך ביצוע הקניות.

3.הנתבעת מודה בעובדות האירוע, אך לטענתה, בהתאם לאמנת מונטריאול, הפיצוי ניתן רק כנגד הצגת חשבוניות וכי הדרישה לפיצוי כספי (להבדיל מההודעה על אי הגעת הכבודה) הוגשה לאחר 23 ימים, ובשל כך התיישנה התביעה התיישנות מהותית – שכן על פי האמנה, דרישה כזו יש להגיש בתוך 21 ימים לכל היותר ממועד מסירת הכבודה.

דיון והכרעה

4. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה כפי שיפורט להלן.

5.אני מסכימה כי בנסיבות המקרה, התובעים אינם זכאים להחזר בגין ההוצאות שהוצאו, בשל העדר קבלות התומכות בטענה להוצאות אלה. אציין לעניין זה כי לא די בחיובי האשראי, וכי העברת הקבלות המפורטות נדרשת על מנת שהנתבעת תוכל לבדוק את הרכישה ולוודא כי אכן נרכשו מוצרים בסיסיים, ולא מותרות או מוצרים שאינם קשורים לאיחור בקבלת הכבודה.

6.בנוסף, אני מקבלת את הטענה כי משעבר פרק הזמן הקבוע (בסעיף 31(2) לאמנה) להגשת תביעה - של 21 יום מהמועד שבוה הועמדה הכבודה לרשות התובעים - חלה התיישנות מהותית, וזאת בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בד"נ 36/84, רג'ין טייכנר נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589 [1987] . באותו מקרה נדחתה הבקשה לשנות את ההחלטה הקודמת בע"א 20/83, רע"א 371/83 סלומון דדון נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד לח(3) 785 [1984] שם נקבע בסעיפים 23-24 לפסק הדין כי:

"מכל האמור לעיל עולה, כי המסקנה המתחייבת היא, שתקופת ההתיישנות, הקבועה בסעיף 29(1), הינה אבסולוטית, ואין אפשרות לשנותה בהתאם לעילות הקבועות בחוקי ההתיישנות המקומיים - כולל חוק ההתיישנות שלנו. הגעתי למסקנה האמורה על-אף היותי מודע לפגיעה האפשרית, במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, בזכויות הנוסעים לקבלת פיצויים מכוח האמנה...

פירוש זה תואם את לשון האמנה, מכוון אל רצון הנציגים של המדינות, אשר נטלו חלק בניסוח האמנה בוועידת ורשה, ומבטא את השקפתם."

7.הנתבעת סומכת טענותיה על נוסח סעיף 29 לאמנת מונטריאול הקובע כי "פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא, או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה" על פי האמנה. השאלה היא אם ניתן במקרה דנן לפצות את התובעים בגין עוגמת נפש בשל נסיבות המקרה, או שמא פסיקה כזו אינה אפשרית בשל הסעיף האמור.

8.אין חולק כי החוק החל במקרה דנן הוא חוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980, המחיל את אמנת מונטריאול (שהחליפה את אמנת ורשה). החוק האמור קובע בסעיף 10 הוראה ברורה של ייחוד העילה, לפיה:

"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו...".

9.בתי המשפט המחוזיים השונים חלוקים בדעתם, אם נוסח סעיף 29 לאמנה מאפשר פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש. יפים דבריה של הרשמת הבכירה אונגר ביטון בת"ק (תביעות קטנות נתניה) 12627-12-11, צבי וילהלם נ. אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (02.08.2012):

"חרף האמור מצאנו כי פסיקת בתי המשפט הכירה במקרים מסוימים כחריגים לכלל האמור. שאלת הסמכות לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש התעוררה בפסיקה לא אחת ונתגלעה מחלוקת בנושא זה בין בתי המשפט המחוזיים השונים, כאשר אני בוחרת לאמץ, לצורך ההכרעה בתיק זה, את העמדה לפיה מוסמך בית המשפט לפסוק, במקרים מתאימים, גם פיצוי בגין עגמת נפש.

 די אם אפנה, בהקשר זה, לדבריה של כב' השופטת אלשייך בתל"א 14968-09 סורוש נ' מאיר ואח':

"לעניין זה אעיר, כי לא מצאתי סעיף השולל פיצוי בגין ראש נזק כזה. אכן, קיים אף קיים סעיף של ייחוד עילה, אשר מונע הלכה למעשה הגשת תביעות כפולות... עם זאת, יגעתי ולא מצאתי כיצד מוצא הנאמן אסמכתא לשלילה גורפת של ראש נזק נלווה לנזק גוף... "

מכאן, כי בתי המשפט מצאו שקיימת סמכות, חרף ייחוד העילה, לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש במקרים שבהם נגרמה עגמת נפש וסבל לנוסע בשל רשלנות בוטה של חברת התעופה.