בטיטו נ' מתיס

פסק דין

1.התובע, שרכב על אופנוע (להלן "האופנוע"), התנגש ברכב בו נהג הנתבע (להלן "הרכב"), כל אחד מבעלי הדין טען כי הנהג האחר סטה ממסלולו וגרם לתאונה. בדיון העידו שני בעלי הדין וכל אחד חזר על גרסתו, ולא הובאו עדים נוספים לאירוע.

2.התובע טען כי הנתבע, שנהג בנתיב השמאלי "חתך במפתיע ובחוזקה לנתיב הימני מבלי לאותת ומבלי לשים לב... ולראות שיש רוכב אופנוע לידו". לטענת התובע, חרף ניסיונו לבלום, לא הצליח למנוע את התאונה, ומבחינתו התאונה היתה בלתי נמנעת, כאשר היתה פגיעה של חלקו הקדמי שמאלי של האופנוע, בחלקו הימני אחורי של הרכב.

3. לטענת הנתבע, האופנוע הגיע מאחוריו ו"כנראה ניסה לעקוף מימין או על השול הימני, למרות שמדובר בשעה 1:00 בלילה והכביש ריק ופגע בי מאחור".

4. הלכה היא כי על מנת לזכות בתביעה על תובע לשכנע את בית המשפט כי הסבירות שגרסתו נכונה היא בשיעור של 51% לפחות. במקרה דנן מדובר בגרסה מול גרסה, ואילו שתי הגרסאות היו שקולות ולא ניתן היה להעדיף אחת על פני האחרת – היה מקום לקבוע שהתובע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו ודין התביעה להידחות. בחינת הגרסאות נעשית בשים לב למכלול הנסיבות, טענות הצדדים, הראיות ותמונות הנזקים שתועדו בכלי הרכב המעורבים – אך גם על בסיס שיקולים של חזקות, סבירות ושכל ישר.

5.בנסיבות דנן, אין חולק כי ובעת התאונה היה האופנוע מאחורי הרכב. אני מקבלת את טענת התובע כי "אין שום הגיון שאני אסע לתוך רכב שנוסע לפניי סתם כך". במבחן ההגיון, עדיפה גרסת התובע: התנהגות כפי שמיוחסת לו על ידי הנתבע משמעה הסתכנות ממשית, וקלות דעת בלתי סבירה, בשים לב לעובדה שהתובע רוכב על אופנוע ונטען כי סטה לתוך נתיב שבו לפניו נוסע הרכב. סביר יותר כי הנתבע, שכלל לא ראה את האופנוע כפי שציין בעדותו, סטה לתוך הנתיב שבו נסע התובע – ולפני האופנוע (שבו לא הבחין). מדובר בשעת לילה מאוחרת והנתבע סבר שהכביש ריק לחלוטין, ובכך ניתן להסביר את הסטיה מהנתיב לתוך מסלול נסיעתו של התובע, מבלי שבדק ווידא כי הנתיב מימינו פנוי בטרם השתלב בו. העדר תשומת לבו של הנתבע לנעשה בכביש ולקיומו של האופנוע עולה מדבריו לפיהם "לא היה אופנוע, הוא הגיע משום מקום". בדיעבד התברר שהכביש לא היה ריק, והתובע רכב על האופנוע לא רחוק מהנתבע, ואין ספק שהאופנוע הגיע לאותה נקודה מאותו כיוון ממנו הגיע התובע, והנתבע יכול היה וצריך היה לראות אותו, ולהיזהר בטרם השתלב בנתיב הנסיעה הימני.

6.לטענת הנתבע, התובע התנגד להזמנת אמבולנס או משטרה "מטעמים השמורים עמו כמו ריח אלכוהול שנדף ממנו". אם כך היה המצב, הרי היה לנתבע בעצמו אינטרס לזמן את המשטרה כדי שלא ימצא במצב שבו הוא נמצא כעת - כשהוא נתבע בתביעת פיצויים - או חמור מכך, מואשם בהליך פלילי בגרימת התאונה. במקום לזמן את המשטרה בחר הנתבע לקחת את התובע לביתו וכעת הטענה לריח אלכוהול אינה מגובה בדבר.

7.כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 548/78, נועה שרון נ. יוסף לוי, פ"ד לה(1)736 [1980], בסעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת בן עתו:

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

הנתבע יכול היה לתמוך את טענתו שנזכרה בכתב ההגנה, כי ריח אלכוהול נדף מהתובע, באמצעות עדות אחיו הבוגר שהגיע למקום. הנתבע ציין כי אחיו בן ה-17 היה עמו ברכב, אך גם אח זה לא זומן למתן עדות.

בנסיבות אלה, הימנעות הנתבע לזמן את אחיו נזקפת לחובתו.

8.לאור כל האמור לעיל אני מעדיפה את גרסת התובע ולפיכך אני מקבלת את התביעה.

9.הנזקים: על פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה ניזוק האופנוע והוכרז "אובדן גמור". ערך האופנוע בניכוי השרידים נקבע בסך של 9,300 ₪. בנוסף צורפו לכתב התביעה קבלות בגין גרירת האופנוע (סך 140 ₪) ועבור שכר שמאי (בסך 600 ₪). סכומים אלו מסתכמים בסך של 10,040 ₪.

10.לאחר ששקלתי את הוצאות המשפט ואת שערוך נזקי התובע ממועד הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום ליום מתן פסק הדין על סך של 10,700 ₪.

סכום זה ישולם על ידי הנתבע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין על ידו, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ג, 09 מאי 2013, בהעדר הצדדים.