1. בפני תביעת התובע לפיצוי בסך של 100,000 ש"ח, בגין הפגיעה בשמו הטוב עקב הגשת תלונות שווא שהגישה נגדו גרושתו -הנתבעת, עת היו נתונים הצדדים בהליך גירושין.
טענות הצדדים:
2. לשיטת התובע, בגין תלונות השווא של הנתבעת על אלימות לכאורה שנקט כלפיה, התנהל כנגדו הליך פלילי, אשר במסגרת הכרעת הדין שניתנה בסופו הוא זוכה באופן מוחלט, בהתבסס על העובדות שהיו בפני בית משפט השלום ועל בסיס אמינות העדים.
3. לדבריו, תלונת השווא של הנתבעת כנגדו פגעה בשמו הטוב וגרמה לו לנזקים רבים, ובכך ביצעה היא עוולה אזרחית על פי חוק איסור לשון הרע, על פי עוולת הנגישה, ועל פי עוולת הרשלנות. לשיטתו, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח ההגנות להן טענה, ולו בשל העובדה כי הגישה כנגדו תלונות למשטרה מתוך כוונת זדון ובחוסר תום לב על מנת לגרום לו לנזק. לעניין זה ציין, כי לאחר שהוגש נגדו כתב אישום לקה בשני אירועים מוחיים אשר לדבריו נגרמו לו עקב הלחץ הנפשי בו היה נתון ולאור עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהאשמות שווא מצד גרושתו, אשר הכפישו את שמו בקרב ילדיו, משפחתו וכלל הציבור.
4. למעלה מן הצורך טען הוא, כי אין צורך לדון בטענת ההתיישנות שנדחתה זה מכבר בהחלטת בית המשפט מיום 30/11/11, ולמען הזהירות שב וטען לעניין זה. לאור כל האמור, עתר התובע לחייב הנתבעת לפצותו בסך המקסימאלי הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע ולחייבה בהוצאות משפט.
5. הנתבעת טענה מנגד, כי דין התביעה להידחות בשל טענת התיישנותה, מאחר והמעשים המיוחסים לה אירעו למעלה מ-7 שנים קודם להגשת התביעה. מכל מקום טענה היא, כי התביעה דנן הוגשה תוך שיהוי ניכר, אשר מנע בירור אמיתי ומלא של טענות התובע, ושיהוי זה די בו על מנת להביא לדחיית התביעה.
6. עוד טענה הנתבעת, כי לא הובאה על ידי התובע כל ראיה בנוגע לאירועים המוחיים הנטענים או לנזק שנגרם לו, ומאחר והסעד היחיד לו עתר התובע הינו זה הקבוע בסעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, אין כל משמעות לאזכור עוולות הנגישה והרשלנות.
7. בכל הנוגע לעוולת לשון הרע טענה הנתבעת להגנה הקבועה בסעיף 15(3) או (8) לחוק איסור לשון הרע. בהקשר זה טענה, כי נטל ההוכחה לעניין תום ליבה מוטל על התובע, שלא עמד בו, שכן לדבריה היא האמינה ועדיין מאמינה כי תלונתה למשטרה היתה אמת. לדבריה, אלימות פיזית ומילולית היו מנת חלקה מרבית שנות הנישואים ובאירוע נשוא התביעה תקף אותה התובע ו"קרע לה את היד". עוד ציינה, כי גם מהערותיו הקשות של התובע במהלך המשפט ניתן היה להתרשם אודות אלימותו הקשה כלפיה. עוד טענה היא, כי הכרעת הדין בענייננו של התובע אינה יכולה לשמש ראיה בהליך זה לאור הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, ואין לתת לה כל משקל. התובע לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענתו כי תלונות הנתבעת היו תלונות שווא, לא זימן את בתו לעדות חרף היותה נוכחת באחד האירועים, או כל עד אחר.
8. למעלה מן הצורך טענה היא, כי לתובע ממילא אין שם טוב, כפי שעולה מגיליון הרישום הפלילי של התובע שהוגש על ידה, מדובר באדם שהורשע בעבר בגרימת חבלה גופנית, באיומים ובתקיפה. עוד טענה היא, כי מאחר והתובע לא עתר לסעד כלשהו לפי פקודת הנזיקין, דין טענותיו לקיומן של עוולות הנגישה והרשלנות להידחות.
9. למעלה מן הצורך טענה עוד, כי לא מתקיימים במקרה דנן יסודות עוולת הנגישה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הגישה את תלונתה בזדון ובלי סיבה מסתברת, ולפיכך חלה בעניינינו הסיפא לסעיף זה.
גם יסודות עוולת הרשלנות לשיטתה לא הוכחו.
טענת התיישנות ושיהוי:
10. בכל האמור לטענת ההתיישנות אותה העלתה הנתבעת בשנית במסגרת סיכומיה, אינני משנה מעמדתי לעניין זה בהחלטתי מיום 30/11/11, בה קבעתי כי המועד בו החלה תקופת ההתיישנות במקרה דנן הינו יום הכרעת הדין המזכה את התובע מהאשמה שיוחסה לו, הוא יום 11/11/03, התביעה דנן הוגשה על ידי התובע ביום 10/1/10, דהיינו - עשרה חודשים טרם התיישנותה, ולפיכך נדחתה על ידי הבקשה לסילוק התביעה על הסף. בידי הנתבעת לא עלה לשכנעני אחרת ולא הוצגו מטעמה נסיבות חדשות, או אסמכתאות וטענות משפטיות אחרות, שיש בהן לשנות מהחלטת הביניים שיצאה תחת ידי לעניין זה.
11. באשר לטענותיה בדבר השיהוי בהגשת התביעה, אין בהן די על מנת לדחות התביעה על הסף בשלב זה, ולו בשל העובדה כי הנתבעת לא בחרה לטעון לשיהוי במסגרת בקשתה לסילוק התביעה על הסף (ראה לעניין זה סעיף 3 להחלטתי מיום 30/11/11). לעניין זה חשוב לומר, כי לו האמינה הנתבעת כי נגרם לה נזק ראייתי בגין השיהוי הניכר בהגשת התביעה, היה עליה להתייחס לכך בראשית ההליך, במסגרת בקשתה לסילוק על הסף, ואין זה המקום להידרש לטענות מסוג זה בשלב כתיבת פסק הדין.
12. התובע עתר לפיצוי בגין תלונת השווא שהלינה עליו לדבריו הנתבעת מכוח עוולת הנגישה; עוולת לשון הרע; ועוולת הרשלנות. להלן אפנה לדון בעילות משפטיות אלה.
עוולת הנגישה:
13. בכל האמור לעוולת הנגישה חל במקרה דנן הסיפא לסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיו: "... לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". אין ספק, כי במקרה דנן מדובר במסירת ידיעות מצד הנתבעת למשטרה- שהיא רשות מוסמכת על פי החוק, אשר פתחה בהליכים כנגד התובע. הוראה זו פורשה בפסיקה כמעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע לרשות המוסמכת והמשך נקיטת הליכים של אותה רשות מנתקת את הקשר בין התלונה לבין הנזק שנגרם לתובע . לאור האמור, אין לקבל את התביעה בגין עוולה זו. (ראה לעניין זה בג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז (5) 653 ; תא (באר-שבע) 7214-06 נרקיס רואימי נ' סברינה דרמון, תק-של 2011(4) 22677 )
עוולת לשון הרע:
14. בכל האמור לעוולת לשון הרע, אין חולק כי מדובר ב"פרסום" כמשמעו בחוק, וכי התלונה אותה הלינה הנתבעת אודות התובעת עלולה לגרום להשפלתו או לביזויו בעיני הבריות, כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. המחלוקת לעניין זה עניינה בתחולת הגנות תום הלב הקבועות בסעיפים 15(3) ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע, על תלונתה של הנתבעת למשטרה אודות התובע.