פלוני נ' לשכת עורכי הדין - מחוז דרום

ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 55/19 (להלן: "בית הדין הארצי"), בגדרו דחה בית הדין הארצי ערעור שהגיש המערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין באר-שבע בבד"מ 21/18, אשר בגדרו הורשע המערער בעבירות משמעת ונגזר עונשו כפי שיפורט להלן; הכרעת הדין מיום 21.8.2019 וגזר הדין מיום 24.9.2019 (להלן: "בית הדין המחוזי").

אפתח בכך שהחלטתי לקבל את הערעור ולזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו בקובלנה.

רקע כללי:

1. נגד המערער, עורך דין במקצועו, הוגשה קובלנה בגדרה הורשע המערער במספר עבירות משמעת הכוללות: התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין – עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א -1961 (להלן: "חוק הלשכה"); פגיעה בכבוד המקצוע – עבירה לפי סעיף 53 לחוק הלשכה; התנהגות שאינה בדרך ארץ כלפי הצד שכנגד - עבירה לפי סעיף 23 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1986, יחד עם סעיף 61 (2) לחוק הלשכה.

    

2. בעובדות כתב הקובלנה צוין כי המערער הגיש נגד עורכת הדין xxx (להלן: "המתלוננת"), תביעה בגין לשון הרע לבית משפט השלום בתל אביב; המערער לא התייצב לדיון שהיה קבוע בתובענה ביום 6.9.2016, ובעקבות כך התביעה נמחקה והמערער חויב לשלם למתלוננת הוצאות בסך של 5,000 ₪.

   המערער הגיש מספר בקשות לביטול פסק הדין אשר נדחו; הוא אף הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר אף הוא נדחה ביום 4.4.2017.

    

   חרף פניות המתלוננת אל המערער, הוא עשה דין לעצמו ולא שילם לה את ההוצאות אשר נפסקו לטובתה; מעשיו של המערער באי תשלום ההוצאות, מהווים עבירות משמעת לפי הוראות החיקוק שצוינו לעיל; רק לאחר הגשת התלונה, שילם המערער את ההוצאות.

    

   פסק דינו של בית הדין המחוזי

3. בהכרעת דינו, ציין בית הדין המחוזי כי המערער שילם את ההוצאות ביום 18.4.2017, כשבועיים לאחר מתן פסק הדין בערעור וכחצי שנה מיום פסק דיונו של בית המשפט השלום; המערער גם לא הגיש תגובה לתלונה וזאת חרף בקשות וועדת האתיקה.

    

4. בית הדין המחוזי דחה את טענת המערער שלפיה האיחור בתשלום נבע מכך שהמתלוננת לא ציפתה לתשלום ההוצאות עד להכרעה בערעור, זאת משום שפסק הדין לא כלל תנאים לתשלום. בית הדין ציין כי אילו טענת המערער לפיה המתלוננת לא ציפתה לקבל את התשלום הייתה מתקבלת, הדבר היה מהווה נימוק טוב לדחיית התשלום, אך טענה זו לא הוכחה; העובדה שהמתלוננת פנתה בדרישת תשלום ראשונה למערער לאחר מתן פסק הדין בערעור, אין בה די כדי להוכיח שעד לאותו מועד היא הסכימה לדחיית התשלום; אין די בסברת המערער שהמתלוננת לא ציפתה לתשלום עד למתן פסק הדין בערעור, כדי לא לקיים את פסק הדין.