פסק דין
בתיק זה התקיים דיון, ובהעדרו של הנתבע ניתן פס"ד לטובת התובע.
הנתבע הגיש בקשה לביטולו של פס"ד, נקבע דיון, שאז לא התייצב התובע, ועל פי רישום המחשב נמצא כי ההזמנה לא הומצאה לידיו. בדיון זה התייצב הרופא שנתן לנתבע את אישור המחלה, והסביר, כי הנתבע הגיע אליו באותו היום, יום הדיון בשעה 16:00 לערך וכי לאחר שבדק אותו נתן אישור מחלה.
קבעתי מועד דיון נוסף, וקבעתי כי אשמע את הטיעונים לגופו של עניין, וככל שאורה על ביטולו של פס"ד, אדרש לתובענה עצמה.
משכך נשמעו התובע והנתבע, נחקרו על עדויותיהם כפניי, והחלטתי זו, המהווה פסק דין לגופו של עניין ניתנת לאחר שמיעת הצדדים.
הנתבע שכר מהתובע שתי חנויות על פי הסכם שכירות מיום 8.1.2006, שמועד סיומו, על פי האמור בהסכם הינו עד ליום 31.3.2010, (סעיף 3 להסכם השכירות).
הנתבע לא פינה את המושכר והתובע עתר במספר תביעות, לפינויו, לתשלום דמי שכירות ולתשלום פיצוי מוסכם.
בפניי הוגשה תביעה, לקונית על פי נטען, כי הנתבע לא פינה והתובע דורש כי הנתבע ישלם לו את הסכום של 13,640 ₪.
בין לבין התבררה תביעת הפינוי, וביהמ"ש דחה את טענות הנתבע לגופו של עניין בכל הנוגע זכות החזקה בחנויות, והנתבע פינה את המושכר, ראה פס"ד של ביהמ"ש בעניין תיק 42242-05-10, שניתן ביום 17.11.2010.
הנתבע בכתב הגנתו שבפניי טען, כי לא ברור לו מקור החיוב, ומה התובע מבקש, שכן שילם את מלוא דמי השכירות.
בדיון שבפניי הסתבר, כי התובע עתר לחייב את הנתבע שבפניי בתשלום הסכום של 13,640 ₪, שהינם לטענתו פיצויי חודשי בגין חודש אפריל, במכפלה של 440 ₪ ליום בעבור 30 יום.
כלומר, לסברת התובע הוא זכאי לקבל מהנתבע את הסכום של 440 ₪ לכל יום של איחור בפינוי על פי ההסכם, שהופר על פי הטענה על ידי הנתבע.
הנתבע חזר על טענותיו שהעלה בפני ביהמ"ש בעניין תביעת הפינוי, טענות שנדחו, ואולם הוסיף וטען, כי החזיק בחנויות במשך 20 שנים, וכי בכל פעם התובע היה מאריך את תקופות השכירות, וחותם עימו הסכמי שכירות חדשים, עוד טען, כי בטרם הסתיימה תקופת השכירות האחרונה , ניצל התובע את כוחו כמשכיר ודרש כתנאי לעריכת הסכם שכירות חדש, לשלם את דמי השכירות החודשיים.
הנתבע טען, כי בנסיבות אלה, הוא החל לחפש מקום חילופי, שילם את מלוא דמי השכירות וכן ההוצאות שנפסקו על ידי ביהמ"ש, ואין להשית עליו את הפיצוי המסוכם.
עוד הסתבר כי הנתבע שילם עד כה למעלה משלושים אלף ₪ על פי קבלות שהוצגו על ידי התובע.
התובע טען כי הגיש או בכוונתו להגיש ארבע תביעות, כאשר האחרונה הינה תביעה שמבצעת סיכום של כל החובות של הנתבע כלפיו, בגין התקופות האיחור ובגין נזקים שנותרו במושכר.
התובע לא ידע להסביר לביהמ"ש האם הוא עותר לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי חודשי על פי ההסכם בנוסף לדמי השכירות ששולמו, או במקום דמי השכירות. עוד הסתבר כי הנבתע מסר לו תשלומים שונים, שרק בגין חלק הוצגו לביהמ"ש קבלות וקיימות קבלות נוספות, ואולם בכולם הנתבע ביקש כי התשלומים יהיו על חשבון דמי השכירות והתובע רשם בקבלות שהוא מקבל את הכספים על חשבון הםיצוי החודשי המוסכם.
כלומר, המדובר בתובע שעל פי טענתו הגיש לשוש תביעות והרביעית בדרך, לא ברור כיצד הוא עורך את החישובים שעליהן מבוסס כתב התביעה, דמי הפיצוי והשכירות גם יחד, לא ברור כמה קיבל עד כה מהנתבע, ולא ברור האם נותרה יתרה ואם כן מהי.
ברור שעל פי הקבלות שהתובע הציג לביהמ"ש, ומסר במעמד הדיון לנתבע, שולמו, לגרסתו של התובע למעלה משלושים אלף ₪ שהתובע מייחס לפיצוי המוסכם, אם כך גם לגרסתו של התובע מלוא הסכום הנתבע בפניי שולם לו זה מכבר.
לפיכך, בנסיבות העניין הואיל והתובע הודיע כי בכוונתו להגיש תביעה המרכזת את מלוא ההתחשבנות אני סבורה כי מן הראוי שתובענה זו תימחק, וביהמ"ש שידון בתובענה המרוכזת יבחן את השאלה, האם התובע זכאי לפיצוי מסוכם, ומהו שיעורו של הפיצוי המוסכם שהתובע זכאי לו בנסיבות העניין.