החלטה מתוקנת
בפני בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, בתחום השיקום.
התובעת, ילידת 1993, נפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 23.6.04 (להלן : "התאונה").
ביום 5.7.10 מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה את ד"ר צבי כהן (להלן: "המומחה"), בכדי לבדוק את פגיעת התובעת ולקבוע מה הנכות הרפואית שהיא סובלת ממנה כתוצאה מהתאונה.
המומחה קבע את נכותה של התובעת הצמיתה בשיעור של 5% בגין פגיעה בכף רגל ימין לפי תקנה 35 (1) לתקנות המל"ל, לאחר ניכוי מחצית משיעור הנכות בגין מצב קודם של SPASTIC DIPLEGIA CP. הקביעה נעשתה בהתאם לסעיף 6 א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
ב"כ התובעת המלומד עתר למינוי מומחה נוסף בתחום השיקום, על מנת שיחווה דעתו בדבר צרכיה המיוחדים של התובעת, ככל שהם נובעים מפגיעתה בתאונה.
הוא טען שהתובעת אינה מתפקדת בכוחות עצמה, איבדה את עצמאותה, ואת יכולתה לבצע פעולות פשוטות יומיומיות אותן ביצעה בנקל עובר לתאונה.
מינוי המומחה בתחום השיקומי, נדרש, הן לעניין השאלות שבמחלוקת בין הצדדים, הן לעניין קביעות מהותיות, הן לעניין הניידות והן לקביעה לאלו אביזרים וצרכים הכרחיים אחרים זקוקה ותזדקק התובעת. טענתו זו נסמכת גם על עדותו של המומחה.
כמו כן, הוא הוסיף וטען כי גם נכות בשיעור 5% מצדיקה מינוי מומחה שיקומי, שכן שיעור הנכות, כשלעצמו, איננו רכיב בעל משמעות ניכרת לעניין מינוי מומחה בתחום השיקום, ודי באפשרות הסבירה, כי הנכות תשפיע על תפקודה האישי והמקצועי, כדי להצדיק מינוי כאמור.
לטענתו, התובעת סובלת מפגיעה קשה בגב ורגל ימין בעקבות התאונה. עובר לתאונה, התניידה התובעת בצורה עצמאית ובטוחה ולא נזקקה לעזרת חיצונית. כיום, התובעת אינה מתפקדת בכוחות עצמה איבדה את עצמאותה, ואת יכולתה לבצע פעולות פשוטות יומיומיות אותן ביצעה בנקל עובר לתאונה.
ב"כ הנתבעת המלומד התנגד למינוי וטען כי יש לדחות את הבקשה, כיוון שלא הובאו ראיות המצביעות על צורך במינוי מומחה בתחום זה.
יתירה מזו טען ב"כ הנתבעת שבהתאם להלכה הפסוקה רווחת העמדה השיפוטית לפיה יש לקמץ במינוי מומחה רפואי בתחום השיקום, ומומחה כזה ממונה רק במקרים בהם נכותו של הנפגע מצדיקה את המינוי.
נכותה של התובעת בגין התאונה נשוא התביעה, וכפי שנקבעה ע"י המומחה הינה בשיעור של 5% בגין פגיעה ברקמות הרכות בכף הרגל.
נכות בשיעור זה אינה מצדיקה מינוי מומחה שיקומי, גם לא אצל התובעת הסובלת משיתוק מוחין הבא לידי ביטוי בפגיעה בגפיים התחתונות.
הוא הוסיף וטען שהמומחה האורטופדי ציין בחוות דעתו, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי פגיעתה של התובעת כתוצאה מהתאונה הוחמרה ע"י הניתוחים שעברה כשנתיים לאחר התאונה, כאשר אין כל ספק כי ניתוחים אלה בוצעו עקב הפגיעה המולדת ולא עקב התאונה.
ההוכחות בתיק התקיימו ביום 4.12.12 וביום 4.2.13.
בסיום ההוכחות חזר ב"כ התובע וביקש מינוי מומחה בתחום השיקום.
לאחר ששמעתי את חקירתו של מומחה בית המשפט, את עדותה של התובעת, בני משפחתה ומכריה ושקלתי טענות הצדדים, סבור אני כי בהתחשב במהות הפגיעה והעדויות הנ"ל, ראוי למנות מומחה בתחום השיקומי.
הלכה היא כי הדרך להוכחת דרכי שיקומו של נפגע, בתביעה על פי חוק הפיצויים, הינה על ידי מינוי מומחה בתחום השיקומי, ראה לעניין זה רע"א 504/90 בר זאב נ' ג'ומעה ואח', פ"ד מד (2) 200; ע"א 185/88 אבו ג'עפר נ' אבו ג'עפר, פ"ד מה (3) 117, 122-121; ע"א 5779/00 הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ נ' עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77, 86-84.
מחקירתו של המומחה עולה, כי קיים צורך ממשי למנות לתובעת מומחה בתחום השיקומי (עמ' 6 שורות 4-10 וכן עמ' 8 שורות 1-3 לפרוטוקול):