בוגוסלבסקי נ' זיו ואח'

פסק דין

1.רכבו של התובע ורכבו של הנתבע 1 היו מעורבים בתאונת דרכים. התובע טוען שהאחריות לקרות התאונה רובץ לפתחו של הנתבע 1. הנתבעת 2 היא המבטחת של רכבו של הנתבע 1. התובע פנה לנתבעים לפצותו על נזקי הרכוש שנגרמו לרכבו וכן הוצאות נלוות שנאלץ לשאת בהן ומשבקשתו לא נענתה הגיש תביעתו לבית המשפט.

2.התביעה הוגשה ב- 28.2.11. כתב ההגנה הוגש ב- 25.4.11 ואשר לפיו הנתבעים כופרים באחריותם לתאונה. התיק נקבע לדיון ל- 6.9.11. ב- 20.7.11 התובע הגיש הודעה בדבר "השלמת מסמכים" וצירף לה, בין השאר, העתק כתב אישום שהוגש לבית המשפט השלום לתעבורה בירושלים כנגד הנתבע 1 ואשר לפיו מיוחסות לו ביצוע עבירות תעבורה שונות בשל אופן נהיגתו במהלך האירוע נשוא התביעה שבפני. ההודעה הנ"ל הועברה לתגובת הנתבעים. לאחר קבלת ההודעה הנ"ל הנתבעים הסכימו לקבל אחריות מלאה על אירוע התאונה. ב- 5.9.11 שלחה הנתבעת 2 לבא כח התובע המחאה שכוללת בתוכה את מלוא נזקי התובע לפי חוות דעת שמאי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, שכר טרחת השמאי, אגרת בית משפט וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 10% בתוספת מע"מ. ההמחאה התקבלה במשרדו של בא כח התובע ב- 7.9.11.

3.בדיון שהתקיים בפני ב- 6.9.11 הודיעו הצדדים שהמחלוקת ביניהם הצטמצמה לשתי שאלות בלבד (פרוט' עמ' 2 ש' 17 – 21) :

א.האם הנתבעים צריכים לשאת בהוצאות התובע בגין השכרת רכב חליפי למשך 47 ימים בשל השבתת רכבו עקב התאונה ;

ב.הנתבע חתם על הסכם שכר טרחה עם בא כוחו לפיו שיעור שכר הטרחה יעמוד על % 20 בתוספת מע"מ. האם הנתבעים אמורים לשאת בהפרש שבין מה ששילמו בפועל בשיעור של % 10 בתוספת מע"מ לבין מה שסיכם התובע עם בא כוחו בשיעור של % 10 בתוספת מע"מ.

הוריתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב לענין שתי השאלות הנ"ל ופסק הדין מתייחס לשתי

השאלות הנ"ל בלבד. בסיכומי התובע נוספה נקודת מחלוקת נוספת והיא שיעור הריבית

שמתווסף לסכום הנזק המקורי, אך מאחר ושאלה זו לא הוגדרה על ידי הצדדים כשאלה

השנויה במחלוקת ביניהם, ולפיכך בהחלטתי הצדדים לא נדרשו להתייחס לנושא זה

בסיכומיהם, אינני רואה צורך לדון בענין זה.

הוצאות השכרת הרכב

4.התאונה אירעה ב- 13.12.10. התובע טוען ששכר רכב בתקופה שבין 27.12.10 ו- 11.2.11. ב- 31.1.11 התובע רכש רכב חדש מהיבואן. הרכב החדש הגיע לידיו בפועל רק ב- 11.2.11 ובאותו היום החזיר את הרכב המושכר לחברת ההשכרה.

5.הנתבעים טוענים שעל התובע חלה חובת הקטנת הנזק וכי התובע לא נתן שום הסבר מדוע המתין עד ליום 31.1.11 לרכישת רכב חדש. כמו כן, הנתבעים טענו כי בכל מקרה לא חלה עליהם חובה לשלם עבור הוצאות התובע להשכרת רכב לפרק זמן שעולה על שבועיים וזאת בהתחשב בפרק הזמן שנדרש היה לתקן את הרכב אילו התובע היה מוסר את רכבו לתיקון (פרוט' עמ' 2 ש' 30 – 31, סעיף 12 לסיכומי הנתבעים).

בענין זה הדין הוא עם הנתבעים. התובע לא נתן כל הסבר מדוע המתין עד 31.1.11 לצורך רכישת רכב אחר כאשר כבר פעל למכירת הרכב הנפגע עוד לפני כן. פרק הזמן של שבועיים הוא בעיני פרק זמן סביר לתשלום עבור השכרת רכב. לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובע דמי השכרת רכב למשך 14 ימים. התובע טוען בתביעתו שהעלות הכוללת להשכרת רכב למשך 47 ימים עמדה על סך של 5,016 ₪, היינו 107 ₪ ליום. לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובע 107 X 14 = 1,498 ₪.

שכר טרחת עורך דין

5.הבסיס לפסיקת שכר טרחת עורך דין מוסדר בתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984. התקנה מורה ב-ס"ק (א) שבה ששכר הטרחה לא יפחת מהתעריף המינימאלי המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין (למעט אם בית המשפט מצא לפסוק פחות מכך מטעמים מיוחדים שיירשמו). כמו כן, התקנה מורה ב-ס"ק (ב) שיש להתחשב בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין הצדדים, שווי הסעד שנפסק בתום הדיון וכן גם הדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

6.ב- ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית פ"ד ס (1) 600, 615, נפסק כי נקודת המוצא לפסיקת הוצאות משפט לטובת צד שזכה בתביעתו הוא חיוב הצד שכנגד בהוצאות ריאליות, להבדיל מהתעריף המינימאלי המומלץ. יחד עם זאת, לבית המשפט מרחב של שיקול דעת לפסוק בכל מקרה לפי נסיבותיו ובאופן פרופורציונאלי להליך עצמו ולמהותו, תוך הפחתה מסכום ההוצאות הריאלי. כמו כן, יש לשקול את מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו (שם, בעמ' 618).

7.במקרה שבפני לא הוגשו תצהירי עדות ראשית ולא נשמעו עדים. יחד עם זאת, התקיים דיון אחד בבית המשפט והצדדים כתבו סיכומים לגבי שתי השאלות שפורטו לעיל. לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובעים שכר טרחת עורך דין, בנוסף לזה שכבר שולם בפועל, בסך של 2,000 ₪ (כולל מע"מ).

סוף דבר