בגבעה נ' פרל ואח'

החלטה

התביעה שבפני עניינה פירוק שיתוף זכויות הצדדים במקרקעין הידועים כגוש 7231 חלקה 2 בבת-ים (להלן: "המקרקעין").

מכתבי הטענות עולה כי לתובעת זכויות בהיקף של 2/3 מן המקרקעין, וכי לנתבע 3 זכויות ביחס ל-1/3 הנותר.

זכויות אלו מקורן ברכישת חלקה של התובעת במסגרת מכרז מן הנתבעת 4, ורכישת חלקו של הנתבע 3 במסגרת הסכם מכר מקרקעין מן הנתבעים 1 ו-2.

לטענת התובעת לצורך קידום המקרקעין יש לבצע פעולות מרובות הכוללות בחובן גם פינוי דיירים מוגנים, פולשים וקידום תוכנית בניין עיר חדשה.

לצורך כך, יש לשיטת התובעת להורות על מכירת המקרקעין לכל המרבה במחיר.

לטענת הנתבעים 1-2, בהתאם להודעה שהוגשה ביום 21.6.11, נמכרו כל זכויותיהם במקרקעין עוד באוגוסט שנת 1997 לנתבע 3 , וכי מטעמים השמורים עם הנתבע 3, טרם הושלם רישום העברת הזכויות. לשיטת הנתבעים 1-2 , הם אינם מהווים, ממילא , בעל דין ראוי בהליך דנא.

לטענת הנתבע 3, יש להורות על סילוק התביעה על הסף בהיותה ניסיון ברור של התובעת ליצור לחץ בלתי הוגן על מי שהינו בעל זכויות המיעוט במקרקעין והכל מתוך מטרה לקבל לידיו מסמכים ונתונים , כמו גם להנות מפירות עבודתו של הנתבע 3 ביחס למקרקעין, ללא כל תמורה.

עוד נטען במסגרת כתב ההגנה כי פירוק השיתוף, לעת הזו וקודם אישורה של תוכנית משביחה, על דרך של מכירה, תפגע מהותית בזכויות הצדדים וממילא גם לאחר אישורה של התוכנית המשביחה, ניתן יהיה להורות על חלוקת הזכויות במקרקעין בעין, חלף מכירתם למרבה במחיר, כמבוקש על ידי התובעת.

לשיטת הנתבע 3 שנים ארוכות של שותפות עם הנתבעת 4 לא הועילו לשם קידום הליכי תכנון ופיתוח המקרקעין עד כי היה זה הנתבע 3 אשר פעל מול הנתבעת 4, לצורך מכירת יתרת זכויותיה במקרקעין לצד שלישי והכל לשם קידום שינוי ידוע המקרקעין והשבחתם.

ביום 11.12.11, התקיימה ישיבת קדם משפט, במסגרתה חזרו באי כח הצדדים על טיעוניהם , תוך הדגשת הסוגיות הרלוונטיות לשיטתו של כל צד לצורך ההכרעה במחלוקות.

עם סיומו של הדיון ביקשו הצדדים ארכה לצורך הידברות.

היום הוגשה לי הודעת התובעת על פיה לא צלחה דרכם של הצדדים במסגרת אותה הידברות, ועל כן אני נדרשת לתיק לגופו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין לכאורה באמור בכתב ההגנה כדי לגרוע מזכותה של התובעת לעתור לפירוק השיתוף במקרקעין.

בבסיס פסק הדין עומדת הוראת סעיף 37(א) לחוק המקרקעין , התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הקובעת כי כל שותף במקרקעין זכאי , בכל עת, לדרוש פירוק השיתוף.

העובדה כי לשיטת הנתבע 3 אין בפירוק על דרך מכירה, או הפירוק בכללותו, כדי להיטיב עם הצדדים, אינה יכולה להוות טעם מספיק למנוע מן התובעת פירוק השיתוף בהתאם להוראות החוק.

אין שותף יכול לחייב את משנהו בהמשך קיומה של השותפות.

זאת ועוד, דומה כי עיקר טענותיו של הנתבע 3 (גם לא כולן) עוסקות בדרך פירוק השיתוף המיטבית, ולא בעצם הזכות לפירוק השיתוף.

שאלת ה- "אם" ושאלת ה-"אייך", הן שתי שאלות נפרדות.

בהתאם להוראות סימן ב' לחוק המקרקעין , דרך המלך לפירוק השיתוף, הינה דרך של חלוקה בעין, בכך צודק הנתבע 3.