בג"ץ ביטל פסק גירושין של בד"ר אשר ניתן בהרכב של שני דיינים במקום שלושה.

השופטת א' פרוקצ'יה:

• 1.          לפנינו עתירה לביטול פסק גירושין שהוציא בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, בהרכב של שני דיינים, בטענה כי ניתן בהרכב חסר, וכן לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני גדול, אשר דחה את ערעור העותר על פסק דין זה.

הרקע העובדתי

• 2.          העותר והמשיבה 3 (להלן - המשיבה) נשואים זה לזו משנת 1988, והם הורים לשתי בנות. ביום 20.11.01 הגישה המשיבה, לראשונה, תביעת גירושין, בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב. תביעתה נדחתה בפסק דין שניתן בידי שני דיינים, משנקבע כי אין בידי המשיבה הוכחות לביסוס טענותיה כנגד בעלה.

• 3.          ביום 9.12.03 הגישה המשיבה תביעת גירושין חדשה. הדיון בה, אשר התקיים ביום 2.3.04, נערך בפני אותו מותב שני הדיינים - הרב נחום שיינין והרב שמעון מלכה. בתחילת אותו דיון, העלה העותר טענה מיקדמית לפיה אין מקום לדון בתביעה בהרכב חסר אשר ישב לדין. בית הדין הורה לעותר לנמק בכתב מדוע אין לדון בתביעה בהרכב שניים, ואיפשר למשיבה להגיב על כך. כן נקבע, כי אם יוחלט שיש מקום לדון בתביעה בהרכב כאמור, יתקיים הדיון במועד מאוחר יותר.

• 4.          ביום 8.6.04 התקיים דיון נוסף בתביעת הגירושין, וגם בפעם זו בפני הרבנים שיינין ומלכה. בפרוטוקול הדיון צויין כי הצדדים מקבלים עליהם את בית הדין בהרכבו הנוכחי. הפרוטוקול מלמד עוד כי באותו דיון טענו הצדדים לגופה של תביעת הגירושין.

• 5.          פסק הדין בתביעה ניתן ביום 13.6.04, והוא חתום בידי הרבנים שיינין ומלכה. מפאת חשיבותו נביאו כלשונו:

"לאחר שמיעת דברי הצדדים, שקיבלו על עצמם את ביה"ד בהרכבו הנוכחי בדיון האחרון, ולאור כל החומר שבפנינו בנסיבות הנוכחיות, ולאור האמור בתסקיר לשכת הרווחה מיום ט"ז תמוז תשס"ג, ולאחר שנראה לביה"ד שאין רצונו של הבעל בשלום בית, אי לכך ביה"ד מחליט ופוסק: בנסיבות אלו, על הצדדים להתגרש".

• 6.          העותר ערער על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול, ובית הדין (בהרכב הדיינים הרב שלמה דיכובסקי, הרב שלמה בן שמעון, והרב עזרא בר שלום) אישר ביום 28.11.04 את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, בזו הלשון:

"שמענו את דברי המערער, ולא מצאנו בדבריו כל עילה לביטול פסק הדין. הצדדים הסכימו במפורש להרכב חסר, כך נאמר בפרוטוקול ביה"ד האזורי, ואין לנו סיבה לפקפק בכך. טענת המערער כי רצונו בשלום בית, אינה סבירה בנסיבות שבהן מתגוררים הצדדים בחדרים נפרדים, ואין כל מגע ביניהם מעבר לדיונים משפטיים. אכן, המערער אישר בפנינו, כי אמר בעבר שלא ייתן גט לאשתו כל חייו. זו אמירה קשה מאוד, המצביעה על אדם שגמר אומר להחזיק באשתו בכוח, ולמנוע ממנה את חירותה, ויהי מה. הדברים אינם עומדים לזכותו, ולהיפך, מצביעים באופן ברור על הכיוון היחיד שהוא גירושין.

הערעור נדחה. בית הדין האזורי מתבקש להמשיך בדיונים, כדי שהמערער ייתן גט לאשתו. הדיונים בבית הדין האזורי יתנהלו בהרכב מלא".

• 7.          בחלוף כחודשיים לאחר מתן פסק הדין בערעור, הגישה המשיבה בקשה לבית הדין הרבני האזורי למתן צווי הגבלה לפי חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסק דין של גירושין), התשנ"ה-1995, ובסמוך לאחר מכן הגישה גם תביעה לבית המשפט לענייני משפחה למזונות מדין מעוכבת.

• 8.          בעתירה זו מבקש העותר כי נורה על ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מאחר שניתן בהרכב שני דיינים, וכן על ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בערעור, אשר אישר את תוקפו של פסק הדין, ועל החזרת הדיון להרכב אחר בבית הדין הרבני האזורי, לצורך ניהולו מבראשית.

• 9.          בעקבות דיון בעתירה, ניתן צו על תנאי בבית משפט זה, המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול.

טענות הצדדים

• 10.       טענתו העיקרית של העותר היא, כי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בטל מעיקרו מאחר שניתן בהרכב חסר, ותוך חריגה מסמכות. הטענה היא, כי מוטל על בית הדין הרבני לדון בשלושה דיינים בכל שלבי הדיון, החל בשמיעת הטענות וכלה במתן פסק הדין. על כן, בקיום דיון בהרכב המונה שני דיינים בלבד, חרג בית הדין הרבני מסמכותו, והוציא מתחת ידו פסק דין הנגוע בפגם היורד לשורש סמכותו. פגם כזה אינו בר-תיקון, בין על-ידי שתיקת בעל דין, ובין על-ידי הסכמה מפורשת או מכללא להרכב חסר. יתר על כן, העותר טוען כי הוא דרש בתחילת ההליך לקיים את הדיון המשפטי בהרכב מלא, אך לא נענה. הפגם המהותי שנפל בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי עקב קיום הדיון וההכרעה במותב חסר מחייב, לטענת העותר, גם את תוצאת בטלות פסק דינו של בית הדין הגדול, אשר אישר את אותו פסק דין.

         לגוף הענין טוען העותר, כי לא היה מקום לדיון בתביעת הגירושין השניה שהגישה האשה, באין טענות עובדתיות, או ראיות חדשות, שנוספו מאז נדחתה תביעת הגירושין הראשונה. הוא מעלה גם טענות בעלות אופי דיוני, ובכללן, כי לא קיבל את תגובת המשיבה לטענה הטרומית ששטח בפני בית הדין הרבני האזורי בדיון שהתקיים ביום 2.3.04. בנוסף, טען כי שגה בית הדין הרבני האזורי באופן ניהול ההליך, שכן לא נשמעו עדים, והדיינים חקרו בעצמם את בעלי הדין. כן נטען, כי פסק דינו של בית הדין אינו כולל את העובדות החשובות, את טענות הצדדים ואת ההנמקה להכרעה, כפי שנדרש לכלול.

• 11.       המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה. לדבריה, ניתן לדחותה על הסף, בשל חוסר ניקיון כפיו של העותר, אשר לא ביקש את ביטול שני פסקי דין בעניינם של בני הזוג, שניתנו על-ידי בית הדין הרבני האזורי בהרכב חסר, אך בשל כך שתוצאותיהם הניחו את דעתו. כמו כן, שלא כטענת העותר, בפתח הדיון, שלאחריו ניתן פסק הדין נשוא העתירה, קיבלו הצדדים בהסכמה את הרכבו החסר של בית הדין, והסכמה זו מרפאה את הפגם. לטענתה, הפסיקה לפיה אין להכיר בהסכמת בעלי הדין למותב חסר כמרפאה את הפגם נוגעת לדיונים שיפוטיים שנערכו לפני תיקון מספר 11 לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 (להלן - חוק הדיינים או החוק). תיקון זה קובע כי בית הדין הרבני האזורי מוסמך לדון בהרכב של דיין אחד בכל עניין עליו הסכימו בעלי הדין. מקל וחומר, כך לטענת המשיבה, כי ניתן לדון בהסכמה בעניין כזה בהרכב של שני דיינים.

           לגוף הענין טוענת המשיבה, כי ניתן היה להגיש את תביעת הגירושין השניה, בשים לב לטענות העובדתיות החדשות שנוספו מאז הוגשה התביעה הראשונה. חרף בקשת העותר מבית הדין לדחות את תביעתה השניה על הסף, החליט בית הדין לדון בה. העותר לא ביקש לחקור את המשיבה, או להביא הוכחות נוספות מטעמו, ועל כן רשאי היה בית הדין ליתן את פסק דינו על בסיס החומר שהובא לפניו. פסק הדין מנומק בהנמקה קצרה, אך מספקת.