|
|
תאריך פרסום : 24/04/2016
|  גרסת הדפסה
בג"צ
בית המשפט העליון כבית משפט גבוה לצדק
|
9134-12
21/04/2016
|
בפני השופטים:
1. מ' נאור
2. א' רובינשטיין
3. א' חיות
4. י' דנציגר
5. נ' הנדל
6. ע' פוגלמן
7. ד' ברק ארז
|
| - נגד - |
העותרים:
1. פרופ' משה גביש
2. פרופ' מרדכי שגב
3. פרופ' אסא כשר
עו"ד שושנה גביש
|
המשיבים:
1. הכנסת
2. שר האוצר
3. היועץ המשפטי לממשלה
4. הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
עו"ד גור בליי
עו"ד חני אופק
עו"ד גילת ויזל-סבן
עו"ד יעל הדני
עו"ד אדם פיש
|
| פסק דין |
הנשיאה מ' נאור:
סעיף 4 לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (להלן: חוק גיל פרישה או החוק) קובע כי "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה". השאלה העומדת לפנינו בעתירה היא, אם הוראת חוק זו היא חוקתית.
רקע
המצב הנורמטיבי לפני חקיקת חוק גיל פרישה
- בישראל, כמו במדינות רבות אחרות בעולם, נוהגת התפיסה שלפיה יש לאפשר לאדם לפרוש מעבודתו ולנוח לעת זקנה מעמל יומו. תפיסה זו באה לידי ביטוי ביצירת הסדרי פרישה לגמלאות (בג"ץ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749, 754 (1990) (להלן: עניין נבו)). במסגרת הסדרים כאלה מוגדר על-פי רוב "גיל פרישה". למונח "גיל פרישה" תיתכנה כמה משמעויות אפשריות. משמעות אחת היא גיל הזכאות לגמלה, דהיינו הגיל שבו אדם זכאי לפרוש מרצון עם מלוא הפנסיה שצבר במהלך חייו (להלן: גיל הזכאות). משמעות אחרת היא גיל פרישת חובה. זהו הגיל שבו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו (להלן: גיל פרישת חובה), והוא העומד במוקד העתירה שלפנינו.
- חוק גיל פרישה נחקק בשנת 2004. לפני חקיקתו, לא היה בדין הישראלי חוק המסדיר באופן כללי את סוגיית הפרישה לגמלאות, וממילא גם לא את גיל פרישת החובה או את גיל הזכאות. באותה תקופה עוגן גיל פרישת החובה בהסכמים קיבוציים, בתקנונים של קרנות פנסיה או בהוראות חוק שחלו על קבוצות עובדים מסוימות במשק כגון עובדי מדינה, שופטים ואנשי צבא הקבע (סעיף 18 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, בנוסחו דאז (להלן: חוק שירות המדינה (גמלאות)); תקנות שירות המדינה (גימלאות) (המשך העסקתו של עובד מעבר לגיל 65), התשכ"ט-1968 (להלן: תקנות שירות המדינה (גמלאות); סעיף 13(א)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; סעיף 13 לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985). העסקתם של עובדים שלא חל עליהם הסכם קיבוצי או דין מיוחד הסתיימה בגיל הפרישה המקובל אם הדבר הוסכם במפורש או מכללא בינם לבין המעסיק. כמו כן, עובדים כאלה רשאים היו להתפטר עם הגיעם לגיל הפרישה המקובל, ולקבל פיצויי פיטורין (סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963; לפירוט ההסדרים שנהגו לפני חקיקתו של חוק גיל פרישה ראו: דן שניט "חובת הפרישה לגמלאות – הערכה מחדש" הפרקליט לב 507, 518-514 (1980) (להלן: שניט)).
- למען השלמת התמונה יצוין, כי באותה תקופה מרבית ההסכמים הקיבוציים והוראות הדין קבעו כי גיל הפרישה הינו 65 לגבר ו-60 לאישה. עם זאת, במרוצת השנים התגבשה ההבנה כי חיובן של נשים לפרוש בגיל מוקדם יותר מגברים מפלה אותן לרעה (ראו: עניין נבו, בעמוד 770; בג"ץ 6845/00 ניב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו(6) 663 (2002) (להלן: עניין ניב)). עקב כך נחקק חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז-1987, הקובע כי אם נקבע בהסכם קיבוצי גיל פרישה לעובדת שהוא נמוך מגיל הפרישה שנקבע לעובד, תהא לעובדת הזכות לפרוש מעבודתה בכל גיל שבין גיל הפרישה שלה ובין גיל הפרישה שנקבע לעובד (סעיף 2 לחוק, אשר בוטל לאחר מכן במסגרת חוק גיל פרישה). מאותה עת, הפך גיל 65 לגיל הפרישה המקובל לגברים ולנשים כאחד (ראו: בג"ץ 6051/95 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289 (1997) (להלן: בג"ץ רקנט)).
המלצותיה של ועדת נתניהו
- בשנת 1997 מינו שר העבודה והרווחה ושר האוצר ועדה ציבורית לבחינת גיל הפרישה מעבודה, בראשות השופטת (בדימ') שושנה נתניהו (להלן: ועדת נתניהו). על הוועדה הוטל לבחון את סוגיית גיל הפרישה, על היבטיה החברתיים והכלכליים, וכן את סוגיית האחדת גיל הפרישה לנשים ולגברים. הוועדה הסתייעה בעבודתה בשירותיה של חברת ייעוץ חיצונית וכן במידע ממדינות מערביות הכולל נתונים סטטיסטיים, מאמרים מקצועיים, פסקי דין וחוות דעת. לפני הוועדה הופיעו נציגים של קבוצות מקצועיות שונות בארץ ומומחים שונים. הוועדה אף השתמשה בתחזיות דמוגרפיות ובסימולציות אשר הוכנו על-ידי מומחים לגבי ההשלכות של שינוי גיל הפרישה על מערכת הביטחון הסוציאלי. בנוסף לכך הוזמן הציבור הרחב להביע את עמדותיו בסוגיות שעל הפרק.
התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:
הורד קובץ
לרכישה
הזדהה
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
| הודעה |
Disclaimer |
|
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.
|
חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי
שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
|
|