בג"ץ 8111/14 פרופ' (בדימוס) דינה פלפל נ' בית הדין הארצי לעבודה

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        לפנינו עתירה המכוונת כלפי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 4.3.2014 (ע"ע 33542-11-12, הנשיאה (בדימ') נ' ארד, השופטים ר' רוזנפלד ו-א' איטח ונציגי הציבור א' בן-גרא ו-י' דויטש). בפסק דינו קיבל בית הדין הארצי ערעור שהגישה המשיבה 2, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (להלן: האוניברסיטה), על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 20.10.2012 (תע"א 10644/08, השופטת א' גילצר-כץ ונציג הציבור א' רוזנטל).

2.        במרכזם של ההליכים הקודמים עמדה המחלוקת באשר לזהות המעסיקה של העותרת בין השנים 1977 ל-1996 (להלן: התקופה הרלוונטית). העותרת היא פרופסור לביוסטטיסטיקה ואפידמיולוגיה, אשר מילאה מספר תפקידים ביחידה לאפידמיולוגיה של הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטה. בין האוניברסיטה לבין שירותי בריאות כללית קיים שיתוף פעולה ארוך שנים ובו הייתה משולבת גם העותרת. עמדת האוניברסיטה היא שבתקופה הרלוונטית המעסיקה של העותרת הייתה שירותי בריאות כללית, היא המשיבה 3. לעומת זאת, לטענת העותרת יש לראות כמעסיקתה את האוניברסיטה. אין מחלוקת על כך שבין השנים 1977-1975 עבדה העותרת באוניברסיטה, וכך גם החל משנת 1996 ועד לפרישתה בשנת 2007. המחלוקת התמקדה אפוא בתקופת הביניים. ההכרעה במחלוקת נדרשה בעיקרה לצורך בחינת זכאותה של העותרת לזכויות מכוח הסכם קיבוצי אשר נחתם בין האוניברסיטה לארגון הסגל האקדמי הבכיר בה בשנת 1995 (להלן: ההסכם הקיבוצי). ההסכם הקיבוצי הקנה לעובדי האוניברסיטה שעליהם הוא חל זכויות כספיות, ובכלל זה בתחום הפנסיה.

3.        בחודש אוגוסט 2008 הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה נגד האוניברסיטה ונגד שירותי בריאות כללית, כנתבעת פורמאלית. בתביעה טענה העותרת שבמועד הקובע לתחולת ההסכם הקיבוצי, היינו ביום 31.12.1994, היא הייתה עובדת האוניברסיטה, ולכן היא זכאית לזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי. העותרת טענה כי אמנם מבחינה פורמאלית היא הועסקה על-ידי שירותי בריאות כללית, אולם בפועל מי שנהנה מפירות עבודתה הייתה האוניברסיטה, שבה יש לראות את המעסיקה "האמיתית" שלה, כך נטען. העותרת עתרה אפוא לחייב את האוניברסיטה לשלם לה את ראשי התביעה הבאים: הפרשי פנסיית זקנה; הפרשי פדיון ימי מחלה לא מנוצלים עבור התקופה הרלוונטית; הפרשי מענק פרישה עבור התקופה הרלוונטית (כל אלה תוך השוואה בין התשלומים שקיבלה לתשלומים שהייתה מקבלת לו הוכרה כעובדת האוניברסיטה); כן פיצויים בגין עגמת נפש ותשלום של השלמת שכר שכונה על-ידה "מענק הסתגלות".

4.        האוניברסיטה סירבה להעניק לעותרת את הזכויות הנטענות. היא גרסה שלאורך כל התקופה הרלוונטית הייתה העותרת עובדת של שירותי בריאות כללית, ועל כן לא חל עליה ההסכם הקיבוצי, וממילא היא אינה זכאית לזכויות הנטענות.     

5.        בית הדין האזורי קיבל את עיקר תביעתה של העותרת. בית הדין האזורי קבע כי קביעתה של זהות המעסיק במערכת העסקה מורכבת נעשית לפי מכלול של נסיבות, וכי האופן שבו הצדדים הגדירו את זהות המעסיק מהווה רק נסיבה אחת מני רבות. בית הדין האזורי הוסיף וקבע שמכלול הנסיבות בתביעה שלפניו מצביעות על כך שהעותרת הייתה עובדת האוניברסיטה בתקופה הרלוונטית. בית הדין האזורי ציין שהעותרת הייתה כפופה מבחינה מינהלית ומקצועית כאחת לאוניברסיטה, אשר סיפקה לה גם את הציוד לעבודתה. כמו כן, בית הדין האזורי קבע שבתקופה הרלוונטית ביצעה העותרת מחקרים, לימדה סטודנטים והנחתה תלמידים לתארים מתקדמים, כך שמכל הבחינות הללו היא הייתה חברת סגל אקדמי לכל דבר ועניין. לבסוף, בית הדין האזורי קבע שלאוניברסיטה הייתה סמכות כמעט בלעדית בכל הנוגע לקביעת תנאי שכרה של העותרת. על סמך ממצאים אלה קבע בית הדין האזורי שהעותרת זכאית לחלק מהסעדים שאותם תבעה, ובעיקר להפרשי גמלה ולפדיון ימי מחלה לא מנוצלים. ראשי התביעה הנוגעים למענק פרישה, להשלמת שכר ולעוגמת נפש נדחו.

6.        האוניברסיטה הגישה ערעור על פסק דין זה, אשר התקבל על-ידי בית הדין הארצי. עמדתו של בית הדין הארצי הייתה שמכלול הנסיבות מצביע על כך שבתקופה הרלוונטית העותרת הועסקה על-ידי שירותי בריאות כללית, ולא על-ידי האוניברסיטה. בית הדין הארצי קבע שההתקשרות בין העותרת לבין שירותי בריאות כללית הייתה אותנטית, התקשרות שביטאה את שיתוף הפעולה בין שירות בריאות כללית לבין האוניברסיטה בפעילותם של בית החולים סורוקה ושל הפקולטה למדעי הבריאות. בית הדין הארצי הצביע גם על כך שמתכונת העסקה זו, שבמסגרתה העותרת הועסקה על-ידי שירותי בריאות כללית, הגם שפעלה במסגרת אוניברסיטאית, הייתה מקובלת על העותרת במשך שנים רבות וכי מתכונת זו אף היטיבה עמה במספר היבטים. בהקשר זה, בית הדין הארצי הצביע על כך שבשנת 1996, השנה שבה הפכה העותרת לעובדת האוניברסיטה ב"תקן", היא חתמה על הסכם פרישה עם שירותי בריאות כללית, אשר על-פיו קיבלה  בפיצויי פרישה מוגדלים. בהמשך לכך, בית הדין הארצי קבע ששירותי בריאות כללית היא שנשאה בעלות שכרה של העותרת בתקופה הרלוונטית. בית הדין הארצי הבחין בהקשר זה בין תנאי השכר הבסיסיים של העותרת לבין תנאי עבודה והטבות אחרות שלהם הייתה זכאית מכוח היותה חברת "סגל קליני" באוניברסיטה. בית הדין הארצי קבע שהזכויות מן הסוג הראשון הוענקו לעותרת על-ידי שירותי בריאות כללית, ושהאוניברסיטה הייתה מעורבת רק בקביעת התנאים מהסוג השני. בית הדין הארצי ציין כי בית הדין האזורי לא ערך את ההבחנה האמורה בין רכיבי השכר של העותרת, ומטעם זה הגיע למסקנה שגויה בסוגיית השכר.

7.        נסיבה מרכזית נוספת שעליה נסמך בית הדין הארצי בהכרעתו נגעה להסכמי שיתוף הפעולה בין האוניברסיטה לבין שירותי בריאות כללית משנות השבעים של המאה הקודמת, הסכמים שבמסגרתם הפך בית החולים סורוקה בבאר-שבע –אשר נמצא בבעלותה של שירותי בריאות כללית  – למרכז רפואי אוניברסיטאי. בית הדין הארצי עמד על כך שקביעותיו של בית הדין האזורי לפיהן התועלת שהפיקה שירותי בריאות כללית מעבודתה של העותרת הייתה שולית מתעלמות מהשיקולים שעמדו ביסוד שיתוף הפעולה בין שירותי בריאות כללית לבין האוניברסיטה. בית הדין הארצי הוסיף כי במסגרת שיתוף הפעולה בין הגופים האמורים פעלה באוניברסיטה קבוצת עובדים שכונתה "חברי הסגל הקליני במינוי אקדמי", עובדים שהועסקו על-ידי שירותי בריאות כללית אך הוצבו באוניברסיטה ועסקו בהוראה ובמחקר, וקבע כי העותרת נמנתה על קבוצה זו.

8.        על יסוד ממצאים אלה הגיע בית הדין הארצי למסקנה כי העסקתה של העותרת בשירותי בריאות כללית לא נעשתה למראית עין בלבד, ולכן אין לראות באוניברסיטה כמעסיק "האמיתי" של העותרת בתקופה הרלוונטית. על כן, בית הדין הארצי הורה על ביטול פסק דינו של בית הדין האזורי, ובכלל זה על ביטול הסעדים שנפסקו לעותרת.