בג"ץ 5667-11 מועצת הכפר דיראת – רפעיה ואח' נ' שר הביטחון ואח'

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.        עניינה של העתירה – ביטול סעיפים 2(2) ו-2(4) לצו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (יהודה והשומרון) (מס' 418), תשל"א-1971 (להלן צו 418), והחזרתן על כנן של ועדות התכנון המחוזיות והמקומיות בשטח C, על פי הוראות החוק הירדני (חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים, מס' 79 לשנת 1966) (להלן החוק הירדני). עוד נתבקש צו ביניים שיורה לעכב את כל צוי ההריסה הסופיים לגבי מבנים שאין לגביהם היתרי בניה בשטח ,C ולחלופין לעכב את הריסת המבנים המצויים בתוך ריכוזי הבינוי הקיימים כיום ובסביבותיהם הקרובות, כמו גם מבנים הנחוצים לאוכלוסיה האזרחית והמפורטים בסעיף 54 (2) לפרוטוקול הראשון הנלוה לאמנת ג'נבה משנת 1977.

העתירה

ב.        סעיפים 8 ו-9 לחוק הירדני, שהיה תקף באזור עם כניסת צה"ל בשנת 1967, קובעים הקמתן של ועדות תכנון ובניה מקומיות ומחוזיות. הועדות בוטלו בסעיפים 2(2) ו- 2(4) לצו 418 של מפקד אזור יהודה ושומרון (1971). נטען, שצו 418 ביטל את מערך התכנון ההיררכי, כך שברמה המקומית והמחוזית, אשר בה הייצוג לאוכלוסיה המקומית הוא חיוני, מנוהלות הועדות על ידי המפקד הצבאי, ואין נשמע בהן קולה של האוכלוסיה הפלסטינית. נטען, כי שינוי זה נוגד את תקנה 43 לאמנת האג בדבר דיניה ומנהגיה של המלחמה ביבשה משנת 1907, המחייבת כיבוד החוקים המקומיים, אלא אם מתקיים החריג של צורך הכרחי לשנותם, כמפורט בסעיף 64 לאמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה משנת 1949. נטען, כי "חריג הצורך" לא התקיים שעה ששונה חוק התכנון הירדני, וההחלטה על ביטול הועדות התכנוניות והתנהלות רשויות התכנון במינהל האזרחי בעקבותיה, הן פסולות מעיקרן בהיותן חלק מהקמת מערך ההתנחלויות. נתבקש איפוא, כי החלטות הנוגעות למדיניות התכנונית בשטחי C באזור ייקבעו על ידי מוסדות תכנון שיאוישו, אף אם באופן חלקי, על ידי האוכלוסיה המקומית ולא על ידי נציגי הממשל הצבאי. באופן ספציפי נטען, בנוגע לכפר דיראת-רפעיה, כי נתוני הבסיס ששימשו את המינהל האזרחי בתכננו את הכפר הם חסרים, ולא נלקחו בחשבון נתוניו הדמוגרפיים, הקנייניים והתרבותיים ולכפר נגרם נזק התפתחותי. הוסף, כי בסוף שנות ה-80 ועד הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה מיום 28.9.1995 (להלן הסכם הביניים), אישרו מוסדות התכנון במינהל האזרחי תכניות מתאר מיוחדות, שאינן מופיעות במדרג התכנון של החוק הירדני, כך למשל ביחס לכפר ח'ירבת זיף.

ג.        עוד נטען, כי "עולה הצורך להקפיא את הריסות המבנים שעננה שחורה של אי חוקיות מרחפת מעליהם - מבנים הנחוצים להישרדותה של האוכלוסיה האזרחית". נומק, כי מדיניות התכנון וההריסה משפיעה לרעה על מקורות המחיה של הפלסטינים, ונטען להפליה בין האוכלוסיה הפלסטינית לאוכלוסיה הישראלית. הוסף, כי קיימת "הפליה לפחות במבחן התוצאה לכל הפחות ביחס להיקף השטח המאושר לתכנון, אחוז מימוש הבב"חים, שטח התכנית הממוצעת לכפר פלסטיני לעומת התנחלות לא עירונית לצד הפער ברמת ייצוג מקומי בהליך תכנוני של שתי האוכלוסיות".

תשובת המשיבים

ד.        לגישת המשיבים, לשינוי המבוקש על ידי העותרים השלכות של ממש במישור המדיני, ולפיכך לא ניתן לדון בעתירה זו במנותק מן ההקשר הרלבנטי למציאות באזור. כמוסבר, היענות לשינוי המבני המבוקש בעתירה משמעה שינוי הסטטוס קוו הקיים למצער מאז הסכם הביניים. צוין, כי הסוגיה המועלית בעתירה הוצגה בפני מתאם הפעולות בשטחים ובפני שר הביטחון, הסבורים כי אין מקום לשינוי בתחיקת האזור ובמצב הקיים בפועל באופן שישנה את מבנה מוסדות התכנון.