בג"ץ 5277/13 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ'

 המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.             העתירה דנא עניינה מדיניות שירות הביטחון הכללי (להלן גם  השב"כ או השירות) לזמן פעילים פוליטיים לשיחות בלתי פורמליות לכאורה ("שיחות אזהרה" בלשון העותרת, או "תחקור" בלשון המשיבים), דבר שלפי הנטען נעשה פעמים רבות באמצעות זימון משטרתי. במסגרת העתירה, מבקשת העותרת הוצאת צו-על-תנאי כלפי המשיבים, שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל, לנמק מדוע לא יחדלו ממדיניות זו, נוכח פגיעתה המשמעותית – כנטען – בזכות להליך הוגן ובחופש הביטוי והמחאה.

           לאחר שלושה דיונים בעניינה של העתירה, ולאחר שהוגשו תגובות מעדכנות (בחלקן חסויות) מטעם המשיבים בנוגע למדיניות התחקורים של שירות הביטחון הכללי והשינויים שחלו בה נוכח העתירה, הגיעה עת ההכרעה.

 העתירה

 ב.             לפי הנטען בעתירה, שירות הביטחון הכללי נוקט מדיניות של זימון פעילים פוליטיים לשיחות שאינן חקירות (להלן תחקורים). כפי שהובהר על-ידי המשיבים, מדיניות זו ננקטת בעיקרה כלפי פרטים שקיים חשש בדבר מעורבותם בפעילות טרור או ריגול, אולם בחלק מן המקרים – ונציין שנדמה כי אלה הם המקרים נשוא עתירה זו – ננקטת מדיניות זו גם כלפי מי שמיוחסת להם פעילות שהיא בעיקרה "חתרנית"; נחזור אל מושג זה בהמשך. פעילים אלה הם לרוב משתתפים בהפגנות שעניינן, כך נטען, מחאה פוליטית החורגת מן הקונצנזוס. בפגישות אלה נשאלים הפעילים על אודות היקף פעילותם הפוליטית וטיבה וכן פעילותם של מכריהם, תוך שהם מתבקשים לספק פרטי קשר של מכרים וקרובי משפחה. בחלק מן המקרים נאמר להם שאף כי טרם התבסס חשד לפיו עברו על החוק, עליהם להישמר, פן יעשו זאת בעתיד ויפגעו בבטחון המדינה. עוד נטען, כי בתחילתן של חלק משיחות אלה אף נערכים חיפושים משפילים.

ג.              העותרת טוענת כי מדיניות זו של השב"כ חורגת מן הסמכויות המוקנות לו בחוק שירות הביטחון הכללי, תשס"ב-2002 (להלן החוק או חוק השב"כ). קונקרטית, נטען כי ייעודו של השב"כ, תפקידיו וסמכויותיו מוגדרים בסעיף 7 וסעיף 8 לחוק – מהם נביא בהמשך – ואילו המדיניות המתוארת אינה באה בגדרי אלה. נטען, כי השב"כ מתייחס לפעילים הפוליטיים המזומנים לשיחות ככאלה העוסקים ב"חתרנות", כלשון החוק, ולכן סבור כי בסמכותו לזמנם לשיחות האמורות; אלא שמדובר לפי הנטען בפרשנות מרחיבה של המושג חתרנות, שכן סימון פעילות פוליטית החורגת מן הקונצנזוס כחתרנית, ובעקבות זאת זימון אותו פעיל ל"שיחה ידידותית על כוס תה", כלשון העותרת, אינה הולמת משטר דמוקרטי. כן נטען כי העובדה שהזימונים מתבצעים פעמים רבות על-ידי המשטרה, יוצרת מצג שווא לפיו נמען השיחה מחויב להתייצב.

ד.             העותרת מביאה מספר מקרים קונקרטיים לשם המחשת המדיניות הננקטת על-ידי השב"כ, תוך היתמכות בתצהירי הפעילים. נביא תמציות שניים מהם.

(1)      כך למשל, מר ר., עובד בפורום לדו-קיום בנגב ולשויון אזרחי, קיבל בחודש יוני 2012 שיחת טלפון משוטר קהילתי אשר ביקש ממנו להגיע לתחנת המשטרה בצומת שוקת ביום 20.6.12 בשעה 10:00, תוך שהוא מציין כי מדובר בחקירה. כאשר הגיע ר. לתחנה, הופנה לבסיס משמר הגבול, ושם הוכנס למשרד עם חוקר שב"כ; זה מסר לו שמדובר ב"שיחה רגילה". בשיחה התבקש ר. למסור פרטים על לימודיו, עבודתו, חבריו ועוד, וכן למסור פרטי קשר של מקורבים אליו. השיחה ארכה כשעתיים וחצי, והסתיימה, לפי הנטען, בכך שחוקר השב"כ הזהיר את ר. ש"יתפלל" שלא להגיע אליו שוב, ושלא יפגע בבטחון המדינה. עובר לשיחה עבר ר. חיפוש משפיל, לטענתו, במהלכו התבקש להרים את חולצתו ולהוריד את מכנסיו, והחוקר ערך חיפוש על כל גופו, "איבר, איבר" בלשונו.

           בהמשך, ביום 11.2.13 קיבל ר. זימון בכתב – טופס שכותרתו "הזמנה לסור למשטרה" – להתייצב ביום 13.2.13 לבירור במשטרת העיירות – באר שבע (הזימון צורף וסומן כנספח ע/1); הטופס לא היה חתום. באות כוחו של ר. בדקו עם רכזת החקירות של תחנת המשטרה האם הוא אכן מזומן לחקירה, ותשובתה היתה בשלילה; נשלח איפוא מכתב בהול ליועץ המשפטי לממשלה והעתק ללשכה המשפטית של השב"כ כדי לבטל את הזימון הקונקרטי וכן לחדול ממדיניות זו כלפי ר.. בא כוח השב"כ השיב למחרת היום בזו הלשון:

"... אנו מבקשים להבהיר כי מר ר. אינו מחוייב להתייצב במשטרת העיירות, כמצוין במכתבך וכי באם אינו מעוניין בכך, הוא חופשי שלא להגיע במועד האמור" (המכתב צורף וסומן כנספח ע/4 לעתירה).

           לפי הנטען בעתירה, תשובה זו מעידה על הצורך בקבלת העתירה, שכן למעשה מדיניות המשיבים מושתתת על תמימותם של אזרחים מן השורה, אשר סבורים, באופן מובן, כי כאשר נשלח אליהם זימון משטרתי הקורא להם "לסור למשטרה", כלשון הזימון, אזי עליהם "לסור למשטרה" שכן אם לא יעשו כן יעברו על החוק.