בג"ץ 4844/16

השופט נ' סולברג:

           העותרים הורחקו מהר הבית, ולטענתם מתנערת המשטרה מחובתה לקיים הליך מנהלי תקין במניעת עלייתם אל ההר.

עיקרי העתירה

1. לטענת העותרים, הפרקטיקה הנוהגת בהר הבית היא שכאשר מחליט שוטר כי מבקר יהודי עשה בהר הבית מעשה שיש בו משום הפרה של הסדר הציבורי, חשש להפרה כאמור, או הפרה של כללי הביקור, כי אז שוללת המשטרה את זכותו לעלות אל ההר או מתנה אותה בתנאים. קודם לכן מוזמן אותו אדם לפגישה שמכונה "שימוע", למרות ששימוע זה לא מנוהל כדין, לא "בלב פתוח ובנפש חפצה", מבלי למסור חומר או מידע לגבי נושא השימוע לקראת עריכתו, וגם לאחריו לא ניתן פרוטוקול ולא נשלחת החלטה כתובה ומנומקת. במסגרת השימוע מוצע בדרך כלל לאותו אדם לחתום על התחייבות, ואם אינו מסכים, כי אז נמסר לו בעל-פה כי לא יוכל לשוב ולעלות להר הבית. לטענת העותרים, התנאת זכותו של אזרח לעלות להר הבית בחתימה על המסמך אינה חוקית.

2. העותרים, בדומה לעשרות אנשים במקרים אחרים, אינם יודעים מה המעשה או המחדל שבעטיו הורחקו מההר, מהי העילה, מה מקור הסמכות, ומהו משך זמן ההרחקה. לטענתם, חירויות יסוד נשללות בעל-פה, ומבלי לקיים בירור של ממש אם אכן התפללו על ההר ומה עשו.

3. במהלך סיור שהתקיים ביום 14.2.2016 בהר הבית ניגש שוטר אל העותר 1 והודיעוֹ כי עליו לרדת מן ההר. העותר שאל את השוטר לפשר הדבר, אך השוטר נמנע מלהשיב. העותר 1 עוכב בתחנת המשטרה בקישלה ושוחרר כעבור 40 דקות מבלי שנאמר לו מה עשה. כאשר נשלח לדרכו אמר לו שוטר כי אם יבקש לשוב ולעלות אל ההר, ידרש להתייצב לשימוע ולחתום על "מסמך התחייבות". העותר 1 הגיע לשימוע ביום 28.2.2016 בלוויית בא-כוחו. מפקד התחנה הטיח בו כי התפלל בקול רם, וכי עובר להורדתו מן ההר העירו לו השוטרים שוב ושוב כי אין להתפלל בהר הבית. העותר השיב כי רק במהלך השימוע שמע לראשונה מדוע הורד מן ההר, הכחיש כי התפלל, וטען כי אף אחד לא התריע בפניו כי הוא צפוי להיות מורד מן ההר מחמת התנהגותו. מפקד התחנה בדק את הראיות ועמד על דעתו כי העותר 1 לא יוכל לשוב אל ההר מבלי שיחתום תחילה על מסמך ההתחייבות. בהמשך פנה ב"כ העותר 1 במכתב אל מפקד התחנה, טען את טענותיו של העותר וביקש לקבל פרוטוקול והחלטה. אלו לא נתקבלו עד להגשת העתירה. מכאן טענת העותר 1 על הרחקתו מן ההר מבלי שניתנה החלטה שמציינת באופן גלוי ומפורש מה עילת הרחקתו מן ההר, ומבלי שניתן לברר מה תוקף ההרחקה וכיצד ניתן להשיג עליה. בעתירתו מבקש העותר 1 להורות למשטרה למסור פרוטוקול של ישיבת השימוע והחלטה שניתנה בעקבותיו לגבי הרחקתו מן ההר.

4. במהלך הסיור הנ"ל, הורד גם העותר 2 מן ההר על-ידי שוטר, עוכב גם הוא למשך כ-40 דקות, וכשהופטר לדרכו נמסר לו כי על מנת לשוב ולעלות אל ההר יהיה עליו להתייצב לשימוע ולחתום על התחייבות. ביום 23.3.2016 נערך לעותר 2 שימוע, מבלי לכתוב פרוטוקול, ובסופו נמסר לעותר 2 כי באם לא יחתום על התחייבות לא יוכל לשוב ולעלות להר. לשאלתו, נאמר לעותר 2 כי לא יקבל החלטה כתובה, ועוד זאת – כי הגבלת עלייתו להר הבית אינה קצובה בזמן. בהמשך שלח ב"כ העותר 2 מכתב למפקד התחנה שערך את השימוע, ובו טען על כך שהשימוע נערך בלי פרוטוקול, ועל כך שההחלטה על שלילת זכותו של העותר 2 לא לעלות להר לא ניתנה בכתב חרף בקשתו. בתשובתו של מפקד תחנת המשטרה לב"כ העותר 2, לא צוין המעשה או המחדל שבגינו הורחק העותר 2 מן ההר, זולת אמירה עמומה כי הלה "התנהל בניגוד לכללי הביקור המוכרים אותם קיבל טרם הכניסה להר". לטענת העותר 2, אין זה מתקבל על הדעת שלא יטיחו בו את המעשה שביסוד ההחלטה לשלול את זכותו, כדי שיוכל ליתן מענה, הדבר עומד בניגוד לכללי הצדק הטבעי, ומדובר בחריצת דין בלא משפט. ב"כ העותר 2 שב וביקש לקבל פרוטוקול והחלטה, אך לא נענה. העותר 2 דורש לערוך לו שימוע שבו יאמר לו מה המעשה או המחדל המיוחסים לו, ועובר לשימוע להמציא לו חומרים על מנת שידע במה הוא חשוד, וכדי שיוכל להערך בהתאם. העותר 2 תובע לשמוע את דבריו נגד אותו חשד, לשקול את טענותיו בלב פתוח ובנפש חפצה, ולמסור לו פרוטוקול של השימוע והחלטה שבה תיכתב הסנקציה, מקור הסמכות, התחולה בזמן ודרכי ההשגה.

עיקרי תגובת המשיבה

5. בתגובת המשיבה נאמר כי המשטרה לא קיבלה החלטה על הרחקתם של העותרים מהר הבית. לנוכח הפרת הכללים החלים בהר, נתבקשו השניים, עובר לעליה נוספת שלהם להר הבית לחתום על התחייבות כי לא יפרו שוב את הכללים. לתגובת המשיבה צורפו שני זכ"דים שנערכו ביחס לעותר 1 וצוין שאין זכ"דים שכאלה לגבי העותר 2. מכיוון שהסעד שהתבקש בעתירה הוא העברת המסמכים הנ"ל, הרי שהעתירה התייתרה ודינה להימחק. להשלמת התמונה, הוסיפה ב"כ המשיבה וציינה, כי לאחרונה, ללא קשר לעתירה, מקיימת המשטרה בחינה מחודשת בשיתוף עם משרד המשפטים ביחס למסמך ההתחייבות.