בג"ץ 4703/14 עו"ד מיכאל שרון נ' נשיא בית המשפט העליון

השופט א' רובינשטיין:

א.             עתירה זו נדרשת לסמכותו של נשיא בית המשפט העליון (להלן המשיב או הנשיא) לקבוע הוראות נוהל ככלל, ובפרט את הוראת נוהל "1-14 – טיפול בבקשות לשינוי מועדי דיון" מיום 22.4.14. לטענת העותר אין מקור חוקי המסמיך את המשיב לקבוע הוראות מעין אלה, ועל כן דינן להיבטל.

רקע

ב.             ביום 5.1.10 פורסמו שתי הוראות נוהל מטעם נשיאת בית המשפט העליון דאז (השופטת ד' ביניש): הראשונה, הוראה מספר 1-10 שעניינה "טיפול בבקשות לדחיית מועדי דיון" (להלן הנוהל הראשון).השניה, הוראת נוהל מספר 2-10 שעניינה "טיפול בבקשות לדחיית מועד מטעמים הקשורים בקיום דיון באותו מועד לפני שופט אחר" (להלן הנוהל השני). צוין בהן, כי "ככלל, אין לדחות מועדי דיון שקבע בית המשפט... אלא במקרים חריגים" (סעיף 1 לנוהל הראשון); וכן נקבעו האופן בו יש להגיש את בקשת הדחיה (באמצעות טופס אשר צורף לנוהל הראשון), ומכלול השיקולים אותם יש לשקול בעת שמוגשת בקשת דחיה. בהמשך לכך, ביום 22.4.14 פורסמו הוראות נוהל מטעם המשיב, שגם עניינן "טיפול בבקשות לשינוי מועדי דיון", ועל פי סעיף י"ג בהן הן מחליפות את שני הנהלים הקודמים (להלן הנוהל). הנוהל (הנוכחי) הוא שבמוקד הדיון נשוא ענייננו, אם כי שאלת חוסר הסמכות מתעוררת, לפי הנטען, לעצם סמכות המשיב לקבוע הוראות נוהל ככלל.

העתירה, התגובה, בקשת ההצטרפות והדיון

ג.              בעתירה נטען, כי הוראות הנוהל הוצאו בחוסר סמכות; כך, שכן סעיף 24 לחוק יסוד: השפיטה קובע, כי "סדרי מינהל של בתי המשפט, קביעתם והאחריות לביצועם" ייקבעו על פי חוק – ולא בהוראות נוהל כבענייננו. בנוסף, סעיף 82 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן החוק או חוק בתי המשפט), וסעיף 108 לחוק זה קובעים בהתאמה, כי הסמכות לקבוע את סדרי המינהל של בתי המשפט, וכן סדרי הדין והנוהג של בתי המשפט, נתונה לשר המשפטים. לפי הנטען, מלשון ההן נשמע הלאו – הסמכות לקבוע את סדרי המינהל והדין נתונה למחוקק או לשר המשפטים, ואינה נתונה למשיב. יודגש, כי העותר אינו מלין על תוכן ההנחיות או על סבירותן, אלא אך על סמכות המשיב לקבען (סעיף 1 לעתירה); וכפי שציין במכתבו למשיב מיום 6.5.14, אין לו "דבר וחצי דבר כנגד הנוהל, זולת שאלת מקור סמכותו החוקית" (סעיף 2 למכתב).

ד.             יצוין כי טרם הגשת העתירה כתב העותר מספר מכתבים בנושא למשיב ולקודמתו בתפקיד, ונענה כי הסמכות לקביעת הנהלים נובעת מחוק בתי המשפט, המסמיך את המשיב ואת נשיאי בתי המשפט באשר הם לקבוע כללים הנוגעים למועדי הדיונים בבתי המשפט אשר בראשם הם עומדים. עוד צוין, כי הנוהל הראשון והנוהל השני נקבעו בהסכמת נשיאי בתי המשפט השונים, ומכל מקום אין בנהלים כדי לכבול את שיקול דעת השופטים היושבים בדין, אשר יכריעו בכל מקרה לגופו בהתאם לשיקול דעתם ולנסיבות הקונקרטיות (ראו מכתבה של דנה כהן-לקח, רשמת בית המשפט העליון (כתארה אז), מיום 17.3.10; ומכתבה של ד"ר קרן אזולאי, עוזרת משפטית בכירה לנשיא (כתארה אז), מיום 6.5.14). בתשובה מיום 17.3.10 נאמר, כי "מכוח היותו של נשיא בית המשפט העליון עומד בראש המערכת השיפוטית ואחראי במשותף עם שר המשפטים לניהול המערכת, קיימת בידי הנשיא הסמכות להנחות את השופטים בעניינם הנוגעים לסדרי העבודה ולניהול הדיונים. המדובר בסמכות לקבוע נהלי עבודה וטיפול בתיקי בית המשפט, ואין המדובר בתקנות בדרג של חקיקת משנה... אין בהם (בנהלים – א"ר) כדי לכבול או להחליף את שיקול דעתם של השופטים בבואם להכריע בבקשות לדחיית מועדי דיון בהתאם למכלול השיקולים הרלבנטיים לענין ובהתחשב בנסיבותיו של המקרה הבא לפניהם". העותר לא התרצה, ומכאן עתירה זו.

ה.             ביום 7.10.14 הוגשה בקשה מטעם לשכת עורכי הדין (להלן הלשכה) להצטרף כידידת בית המשפט. נטען, כי אף שהנוהל מופנה לכאורה לשופטים, יש בו כדי לחייב את כלל ציבור עורכי הדין בישראל; מכאן, לפי הנטען, כי מדובר למעשה בחקיקת משנה, ושעה שאין בחוק הוראת דין המאפשרת זאת, הוצא הנוהל בחוסר סמכות. עוד טוענת הלשכה, כי הנוהל מטיל נטל קשה על ציבור עורכי הדין בישראל ומקשה באופן בלתי סביר על דחיית דיונים. כך למשל, נטען כי עורך דין אשר ביקש לדחות את מועד הדיון מחמת טיפולים רפואיים שנאלץ לעבור נענה בשלילה; כך גם עורך דין שביקש לדחות את מועד הדיון נוכח ברית מילה לנכדו, ועל כן נאלץ לדחות את הטקס ביום; ועוד. על כן, גם בכך יש לתמוך בטענה כי מדובר בהליך הראוי לחקיקת משנה ולא לכללים אשר אין מקור מפורש לקביעתם. לעניין זה מפנה הלשכה לחוק בתי המשפט, המסמיך את המשיב, לפי הנטען, לקבוע אך את המועד בו יתחיל הדיון בתיק ולא את האופן בו יידחה או לא יידחה המשכו, ואף זאת בבית המשפט העליון בלבד (סעיף 27(ב) לחוק בתי המשפט). בשונה מהעותר, טענה הלשכה מעיקרא לגופן של הוראות הנוהל. כך למשל נטען, כי אי דחיית דיון מפאת הליכי גישור או משא ומתן המתקיימים בין הצדדים אינה סבירה, שכן שמיעת ראיות בתיק הנדון עלולה לפגוע במגעים המתנהלים בין הצדדים, ולהביא לכך שבית המשפט ייאלץ להכריע בתיק בעוד שיכול היה להסתיים בהסכם בין הצדדים. עוד נטען, כי יש בנוהל כדי להכתים את מקצוע עריכת הדין, שכן האופן בו נוסח עלול לרמז על כך שבית המשפט מטיל דופי באמינותם וביושרתם של עורכי הדין.

ו.              ביום 20.10.14 הוגשה תגובה מקדמית על-ידי הפרקליטות. נטען, כי הנוהל נדרש כדי להתמודד עם התופעה החמורה של דחיית דיונים, אשר פוגעת הן בציבור המתדיינים אשר הליכם נדחה, והן באמון הציבור בבתי המשפט. אשר לסמכות המשיב לקבוע את הנוהל נטען, כי מסורה לו סמכות, מכוח חוק בתי המשפט, לקבוע עניינים מינהליים שונים הנוגעים למערכת המשפט, וזאת מעבר לסמכויותיו השיפוטיות. הפרקליטות מפנה לסעיף 9 לחוק המעגן את מעורבות המשיב במינוי נשיאים וסגני נשיאים לבתי המשפט השונים; לסעיף 33 ולסעיף 43 המעגנים את מעורבות המשיב בעניין קביעת מקום מושב ואזור שיפוט; לסעיף 82 המעגן את מעורבות המשיב במינוי מנהל בתי המשפט; ובמיוחד לסעיף 101, הקובע כי המשיב ינחה את הרשמים כיצד לערוך את רשימת המשפטים שלפני בתי המשפט; ועוד. מהוראות חוק אלה משתמע, לפי הנטען, כי המשיב נושא באחריות לתפקוד מערכת המשפט, ומכאן נובעת סמכותו לקבוע כללים אשר יאפשרו לו לבצע את המוטל עליו.

ז.              עוד נטען, כי מעבר לסמכות המוקנית למשיב כאמור מכוח חוק בתי המשפט, מוקנית לו סמכות טבועה לקבוע הנחיות עבודה בנושאים מסוימים, וזאת מעצם תפקידו ומעמדו; הדברים נכונים במיוחד לעניין דחיית מועדי דיון, שעה שאין הסדר חקיקתי ממצה לטיפול בתופעה זו, ועל כן אין מניעה שהנשיא הוא שיעשה כן. עוד נטען, כי הנוהל אינו מגביל את שיקול הדעת השיפוטי של השופטים היושבים לדין, הרשאים לסטות מן ההוראות בהתאם לנסיבות.