בג"ץ 274/17 פלוני נ' בית הדין הגדול ואח'

השופט י' דנציגר:

           עתירה לצו על תנאי וצו ביניים המופנית כלפי בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) ובית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי), אשר קבעו כי לבית הדין האזורי יש סמכות לדון בבקשה שהגישה המשיבה 3 (להלן: המשיבה) בנושא משמורת הקטינים ילדיהם של העותר ושל המשיבה.

רקע

1. העותר והמשיבה נישאו כדמו"י ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת 2012 הגישה המשיבה תביעת גירושין בבית הדין הרבני וכרכה בה, בין היתר, את נושא משמורת הקטינים. ביום 16.2.2014 חתמו בני הזוג על הסכם גירושין, שניתן לו תוקף של פסק דין ביום 20.2.2014, בו נקבע כי הילדים ישהו במשמורת האם עד הגיעם לגיל 18 וכן נקבעו הסדרי ראייה של העותר, לרבות בכל שבת שנייה. עוד נקבעו בהסכם הגירושין הוראות בדבר אופי חינוך הילדים (חינוך חרדי) והוסכם כי במידה והוראות אלה יופרו, יפנו הצדדים למגשר וכי "המגשר יהיה רשאי לתת הוראות זמניות לעניין הביקורים ואופיים, לתקופה של שבועיים ימים מיום שהובאו בפניו פרטי האירוע והחלטותיו העצמאיות תהיינה תקפות לשבוע ימים בלבד, לאחר מכן רק החלטה של ביה"ד הרבני תחייב את הצדדים" (סעיף 14 להסכם הגירושין).

2. ביום 19.6.2016 הגישה המשיבה לבית הדין האזורי "בקשה בהולה ביותר ליתן צו המורה על ביטול הסדרי הראיה בשבתות וחגים וקיום הסדרי ראיה באמצע השבוע בפיקוח בלבד" (להלן: הבקשה בעניין הקטינים), זאת בטענה כי העותר יצא בשאלה ומפר את הסכמות הצדדים בדבר שמירה על אורח חיים חרדי של הילדים, תוך פגיעה במצבם הנפשי של הקטינים.

החלטתו של בית הדין האזורי

3. העותר טען לפני בית הדין האזורי כי אין לו סמכות לדון בבקשה בעניין הקטינים, שכן אין לו סמכות נמשכת לדון בנושא משמורת הקטינים שעה שהסכם הגירושין אושר מבלי שהתקיים דיון לגופו של עניין ומשאין הסכמה מפורשת של הצדדים בעניין הסמכות. בית הדין האזורי, בהחלטה מיום 29.7.2016, דחה את טענת העותר לחוסר סמכות, בהסתמך על הסכם הגירושין שממנו משתמע "בפירוש ומכללא, כי כל הנושאים השנויים במחלוקת יוכרעו רק ע"י ביה"ד הרבני. זוהי קבלת סמכות של בית הדין". לגופו של עניין איפשר בית הדין האזורי את המשך הביקורים של הקטינים בשבתות בבית האב, בהקפדה על חינוכם שלא ייפגע בשום צורה, וקבע כי בחלוף ששה חודשים ייקבע תאריך נוסף לבדוק את התנהלות הביקורים.

החלטתו של בית הדין הגדול

4. העותר ערער לבית הדין הגדול על החלטתו של בית הדין האזורי לפיה נתונה לו הסמכות לדון בענייני הקטינים. בית הדין הגדול סבר, כי אילו החלטתו של בית הדין הייתה מסתמכת רק על הסכמה מפורשת ומכללא העולה מהסכם הגירושין, הרי שהיה מקום לטענות העותר, "שאין הכרח לראות בנימוקים הללו משום הענקת סמכות, בהתאם לכללי הסמכות והגיונם, שנתקבעו על ידי פסיקות בג"ץ". לשיטתו של בית הדין הגדול, סעיף 14 להסכם הגירושין אינו מסמיך את בית הדין הרבני לדון בענייני הקטינים, אלא יש בו רק משום הסמכה של המגשר ושלילת סמכות ההכרעה ממנו במידה ולא יוכל להביא את הצדדים לידי הסכמה. נפסק כי מהסיפא של סעיף 14 להסכם הגירושין ניתן לראות שכוונת הצדדים הייתה להעניק סמכות לבית הדין הרבני, אלא שכוונה זו לא נכתבה בהסכם בצורה מפורשת.

           עם זאת, בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור בהסתמך על נימוק אחר, שלא הועלה על ידי הצדדים בערעור, והוא העובדה שהתיק התחיל בתביעת גירושין של המשיבה, שבה היא כרכה את כל ענייני הקטינים, כולל משמורת והסדרי שהות. הדיונים בין הצדדים, שהובילו בסופו של יום להסכם הגירושין, התנהלו כשברקע התביעה הכרוכה שהוגשה לבית הדין כאמור. נפסק, כי אישור הסכם הגירושין הוא המשך ישיר של תיק הגירושין ותולדה שלו, גם אם מבחינה פרוצדורלית נפתח תיק נפרד לצורך אישור ההסכם. לכן, כך קבע בית הדין הגדול, יש לראות בדיונים שהתנהלו בפני בית הדין האזורי, ככאלה שהתייחסו גם לענייני הקטינים, ומכאן שהסמכות לדון בסוגיה זו גם לאחר הגירושין לא נשענת על סמכות נמשכת אלא על סמכות מקורית שמקורה בתביעה הכרוכה ובדיונים שהתנהלו בעקבותיה.